בבנינו ובבנותינו

לפני כמה שנים זכיתי לייצג קבוצה של נשים יראות שמים שביקשו להספיד את אביהן בבית ההלוויות שסמוך לבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה (בג"ץ 6526/05). אנשי ה"חברה קדישא" המקומית סירבו באמרם שדווקא שם, בשעת האבל הגדול והנורא, כשהאישה לבושת השחורים ממררת בבכי, עלול להתעורר יצרם הרע של הגברים. תמהנו הכיצד יצר רע זה אינו מתעורר מעבר לכביש, בבית העלמין ירקון המרוחק רק שני ק"מ משם, ובו נשים רשאיות להספיד את יקיריהן. "לא, אנחנו נוהגים מנהג ירושלים", השיבו הקברנים. "והלא בירושלים (וכך ברוב ערי הארץ), ברוב החברות קדישא, לנשים המבקשות זאת ניתנת רשות להספיד?". "לא, אנחנו יותר 'מנהג ירושלים' מירושלים"….
בימים שבהם החשש מפני "הרהורי עבירה" למראה נשים המהלכות ברחובה של עיר, נוסעות באוטובוסים או מספידות את יקיריהן בבית ההלוויות היה כבר מזמן לתסביך ומחלת רדיפה, ראוי לתת את הדעת למסר שונה לחלוטין העולה מספר הגאולה, ספר שמות.
אחד המאפיינים הבולטים של סיפור יציאת מצרים הוא ההַכָלָה, לא ההַדָרָה, של כל בני ישראל תחת כנפיה של עבודת ה'.
לפי גישתו של פרעה, שהֵדיה נשמעים לרוב גם בחוגים רבים בני ימינו, עבודת ה' והכניסה להיכלו הם עניין אקסקלוסיבי, "למוזמנים בלבד". לגברים בלבד. פרי באושים של עץ הדרה. "לכו עבדו את ה' א-לוהיכם, מי ומי ההולכים?".
פרעה מבטא כאן את תפישתו המעוותת לגבי הדת ונושאיה. אם מטרת היציאה ממצרים היא עבודת ה', הרי שזכות זו שייכת רק למתי מעט: לרבנים, לכוהני הדת, לשמשיהם ול"אנ"ש-אנשי שלומם".
פרעה מבקש ממשה שיכין לו את רשימת ה"מי ומי", האנשים החשובים שיהיו ראויים להשתתף במעשה הפולחן הדתי. פרעה רוצה שהאירוע יהיה אקסקלוסיבי, "לפי הזמנות בלבד", ממש כפי שהמצרים נוהגים באירועים שלהם.
לפי הבנתם של פרעה וממשיכי דרכו, עבודת ה' היא עניין מגדרי ומגזרי. על רקע זה, בולט ומובן עוד יותר ציוויו של פרעה (י, יא): "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים!".
בשונה מדברי הנביאים, מונח זה, "גברים" (בשונה מ"אנשים") נדיר למדי בתורה, אך מופיע פעמיים בפרשתנו. אפשר שהוא בא להצביע על שכבה דקה ביותר של יחידי סגולה. לא רק "גברים", אלא "גבירים" או בני תורה, שרואים את עבודת ה' נחלתם הפרטית, ואינם ששים להתיר לאחרים להיות שותפים עמם.
וכפי שפירש הרמב"ן בפירושו על אתר: "מי ומי ההולכים – היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם, זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נִקבו בשמות". פרעה מבקש להרכיב את רשימת "המי ומי", שבעקבותיה תהא הכניסה לעבודת ה' "רק על פי הזמנות".
פרעה אינו מסתפק בהגבלת השותפים לעבודת ה'. כדמגוג עתיר ניסיון מבקש הוא לשכנע את בני ישראל שבעצם זהו רצונם-שלהם: "כי אותה אתם מבקשים". כביכול, זהו רצונכם, לא רצוני.
בתפישתו המפלה של פרעה, חופש הפולחן – "עבודת ה' ", וחופש התנועה והיציאה מהארץ, אינה עניין לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים, אלא רק ל"גברים". לאנ"ש. לאלה שהם "פון אונזערע", משלנו. רק הם זכאים להחזיק במשרות הדתיות. רק הם רשאים ללמוד תורה, לשמור בידם את סודותיה, וחס וחלילה לא לחלוק אותם עם אחרים.
לעומתו, מדגיש משה רבנו: אין חירות לחצאין, רק לחלק מהעם. זכות היציאה, החירות והחופש צריכים להינתן ביד הכל.
יתר על כן: עקרון השוויון חל גם בתחום הדתי: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו". עבודת ה' וקבלת התורה אינם שייכים למיוחסים. הם שייכים לעם כולו.
לימוד התורה, הכרת המורשת וחובת ההליכה במצוות ה' אינם נחלת מגזר צר, אחד, יחיד או מיוחד, אלא חלים הם על העם כולו. גם נשים, גם ילדים, גם זקנים. אפילו אותם שנמצאים בשולי המחנה, ה"צאן והבקר", אותן בהמות שמרוכזות בעדרים, שלא זכו ולא למדו דבר, גם אותם יש לקרב. גם להם חלק בעבודת ה'.
כאשר ביקש הקב"ה לתת שכר המיילדות במצרים, הוא "עשה להן בתים" בעבור יראתן אותו: "ויהי כי יראו המילדות את הא-להים, ויעש להם בתים". שכר יראת הנשים אינו הדרה מכל דבר שבקדושה, אלא עשיית "בתים". מקום בבית הכנסת, מקום בבית המדרש (ואם תרצו גם מקום בשעת האבל, בשעת ההספד בבית הקברות).
אכן, המודל המכיל, של משה רבנו, אינו רק מקנה זכויות. הוא יוצר גם חובות. תופשי התורה ומורי הדרך, חייבים למצוא פתרונות, במסגרת ההלכה, להדרתן של הנשים מה"בתים" השונים.
ביטוי ראוי לדרך שבה ראוי לילך בעניין זה נתן הרב אליעזר ולדנברג, מגדולי הפוסקים בדור האחרון, בחיבורו, "ציץ אליעזר" (יג,עט. תודתי נתונה לרֵעִי אוֹרי שלומאי שהפנה שימת לבי למקור חשוב זה). מעשה שהיה, כך היה: "עובדא הוה באשה רבנית זקנה צדקנית אחת בפעיה"ק ת"ו שנדבה מעיל יפה לס"ת שבעלה הגה"צ ז"ל נדבו לביהכ"נ שהיה מתפלל בו ורקמה את שמה עליו לזכרון. ונתנה גם הספר תורה להגיה ולתקן הצריך תיקון והוציאה על זה כסף רב. וכשבאה לתתו לבית הכנסת לא רצו לקבל זאת בטענה כי לא יאה להשים מעיל כזה ששם אישה רקום עליו על ס"ת. היא נעלבה מאד מזה ובאה בדמעתה על לחיה לשאול את דעתי אם אמנם יש לדבר סירובם זה מקור בהלכה".
הטון עושה את המוזיקה. מתיאור השאלה נראה שהרב ולדנברג, איש "הישוב הישן" בירושלים, לא שת לבו רק לפן ההלכתי, אלא נתן דעתו, כדרכו בקודש כל הימים, גם לעלבונה של האישה, גם לדמעותיה.
בדורות ראשונים, אין צריך לומר, איש לא העז לפקפק בכגון אלה. והא ראיה: מאות רבות של פרוכות ומעילים לספרי תורה מצויים בבתי כנסת ברחבי העולם, במזרח ובמערב, פרי תרומתן של נשים צדקניות, ואין פוצה פה ומצפצף. אך כאשר "חדשים מקרוב באו, לא שערום אבותיכם", נדרש הרב גם לשאלה זו.
תשובת הרב ברורה: "השיבותי לה על אתר שאין כל מקום לכך, ושלחתי להגיד להם בשמי כי הלכה פסוקה היא (יו"ד רמט, יג) שמי שמקדיש דבר לצדקה מותר שיכתוב שמו עליה שיהא לו לזיכרון. ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. באין הבדל אם המקדיש הוא איש או אישה. ומעולם לא שמענו שיחששו לפן ואולי יבואו לידי הרהור אם יראו שם אשה על פרוכת או מעיל וכדומה… וכי אם אשה רוצה להתנדב דבר לבית הכנסת, לא יקבלו ממנה אם תכתוב שמה על נדבתה? חס מלומר כן, שלא נמצא כן בשום ספר דבר זה".
ופוק חזי בנדבות המשכן שהיו מקבלים לנדבות כל סוגי התכשיטים מן הנשים כדכתיב "ויבואו האנשים על הנשים", והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, ובמיוחד עשו את הכיור ואת כנו במראות הצובאות שבנות ישראל היו רואות בהן כשהן מתקשטות, ואם לכלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא חששו לפן יבואו על ידי כך להרהור, מכל שכן שאין כל חשש לחשוש לפן ואולי יבואו לידי הרהור בראיית שם אשה חקוק על פרוכת או מעיל, ופשוט".
"ופשוט". זו כל התורה כולה. ואידך רק פירושא הוא. ואם סברא היא, למה לי קרא?
(בא תשעב)