רפואה עם שליחות

מי שתעניק למשה  את שמו תהיה בת בתו של פרעה. כשתרד לרחוץ עם נערותיה ותראה תיבה בסוף "…וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ". את שמו היא תעניק לו "ותִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִֽהוּ" (שמות ב' י'). לכאורה שמו של משה היה צריך להיות "משוי" לפי הטעם של 'מן המים משיתיהו'. כך כותב הרש"ר הירש "לא "משוי", מי שנמשה מן המים, קראה את שמו, אלא "משה" – המציל מן המים. אולי בא זה לרמוז על מגמת החינוך, שהעניקה הנסיכה לבנה המאומץ, והרושם העמוק שעיצב את אופיו משחר ילדותו. במתן שם זה ביקשה לומר, אל ישכח כל ימי חלדו, שהושלך אל המים, ונמשה מתוכם על ידי. על כן יהיה כל ימיו בעל לב רך, וקשוב לייסורי הזולת, ויהיה נכון תמיד להיות מושיע בעת צרה, להיות "מוֹשֶה".

המקורות בתורה מייצגים את הניגוד בין רפואת ד' ורפואת הרופא. בהקשר דתי והשקפתי, התורה מדגישה כי ד' הוא רופא כל בשר ולכאורה אין מקום כלל לרפואה של בשר ודם. אך לא כן. יש גם לרופא בשר ודם רשות וחובה לרפא.

פרופ' אריאל הירשפלד, בטקס הענקת החלוק הלבן של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, אמר את הדברים הבאים: "אין משל לכוחו של הרופא מול החולה. החירום, החירות לחרר את החולה, היחס אל הגוף ככלי וכמנגנון – הופכים אותו לנוכחות שליטה בלי-מצרים…הרופא עומד מול החולה במקום מתעתע, הוא קרוב יותר מכל אדם אחר. הוא רואה אותך במערומיך הגמורים… והוא רחוק מכל אדם אחר, כי הוא נוגע בחוט הגורל. ראיתי במו עיני איך רופא משתתף בהארכת חייו של חולה, לא רק מתוך האני-מאמין המקצועי, אלא מכוח האמון שניתן לו דרך עיניו המשוועות של החולה. הוא ניגש אל מיטתו, שחוח מעט מרוב רכינות אל חולים ואמר לו, בקול צרוד ועייף, על גבול האדישות – 'אז ממשיכים, כן?' בבת-אחת חזר לעיני החולה קו של עתיד….ראוי שרופאים יתבוננו היטב בכוח הזה, או באונה הזאת המכונה תקווה, אותה נקודת-משען היוצאת מתוך האדם ומושלכת אל העתיד. אין לה שום יסוד אמפירי וגם לא היגיון סיבתי. האדם בורא אותה ושולח אותה כקרן אור אל הלא-נודע מתוך המצוקה, והוא מוצא את דרכו עליה, מתוכה, הופך אותה לגשר. באומרו 'תחושת שליחות', על הרופא להפנים את המושג כפשוטו, ולהיות גאה בהיותו 'שחוח מרוב רכינות אל חולים'" (7 בינואר 2009).

(שמות תשפ"א)