יעקב ספוקויניהשבת נקרא את פרשת שקלים, אחת מ'ארבע פרשיות' שמוסיפים לקריאה לפני פסח. הסיבה לקריאה- בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה מצוות עשה על כל אדם לתת מחצית השקל לטובת קורבנות הציבור. המצווה כללה את כולם באופן שווה: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם." את הכסף היו אוספים עד לראש חודש ניסן. גם עתה, כשבית המקדש לא קיים, אנו שומרים על המצווה וקוראים בתורה כדי שתיחשב לנו הקריאה כקיום המצווה כנאמר בהושע [יד',ג] "וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ." שואל בעל 'התודעה' מדוע מתחילים לקרוא קודם את פרשת שקלים ולא את פרשת זכור, שהיא מצווה מהתורה גם בזמן הזה? ותשובתו: " מפני שבזכות מצוות שקלים זוכים למחיית עמלק והקב"ה ציווה לתת מחצית השקל כופר נפש, כדי להקדים תרופה למכה". על סגולתה של מצווה זו כתב: "הא למדת, שחביבה היא לפני המקום וטובה היא לכל ישראל מצווה קטנה שעושים אותה באחדות, ממצווה גדולה שעושים אותה הגדולים בלבד. שכן אמרה תורה הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, כדי שְהַדַּל לֹא יַמְעִיט".
מנהיגי היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי למדו מפרשה זו וקראו למגבית הביטחון "כופר היישוב". את השם הגה דוד רמז, חבר הוועד הלאומי, כדי שכל אחד ירגיש שמדובר ב'כופר נפש'. הצורך במגבית נבע מעלייה מתמדת בצרכי הביטחון בתקופת 'מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט' [1936 – 1939]. מלכתחילה הוגדר מס זה כ-"מס מרצון" ואזרחים רבים, מכל שכבות הציבור, תרמו לטובת כוחות הביטחון היהודים שפעלו בהתנדבות מלאה. הציבור תרם מכל הבא ליד, כלי כסף, תכשיטים ובגדים. לתורמים הוענק אסימון מפח ועליו הוטבעו תאריך ההנפקה עפ"י הלוח העברי, והמילים כֹּפֶר הַיִּשּׁוּב. מי שתרמו טבעת נישואין, קיבלו טבעת כֹּפֶר הַיִּשּׁוּב. בבתי הכנסת התרימו את העולים לתורה במס כֹּפֶר הַיִּשּׁוּב. נהגי אוטובוס השתמשו באסימון כעודף בשווי חצי מיל.
אלא, שעד מהרה התברר שמס מרצון איננו מספיק. ב- 24.7.1938 החליט 'הוועד הלאומי' ליזום 'מגבית מיוחדת' מתושבי הארץ. המגבית גייסה כספים באמצעות הטלת מִסִים עקיפים על מוצרים שונים: על סחורות מיובאות, על סיגריות, על שמן, על יין, על מכשירי רדיו, על נסיעות בתחבורה הציבורית ואפילו על כרטיסי קולנוע. תושב, ששילם את המס על שירותים או על מוצרים שונים, קיבל בול דואר או תו של "כופר היישוב". בכל מקום הפיצו את הסיסמא "כופר היישוב, מגן לכפר וְלַסְפָר".
במהלך מלחמת העולם השנייה התגייסו אלפים לשורות הצבא הבריטי והיה צורך לתמוך במשפחותיהם, במיוחד במשפחות הנופלים והפצועים. זו הייתה עילה להגדלת המס ולגבייתו באופן ישיר ולא באמצעות קניית מוצרים.
לא כולם הסכימו להטלת המס המיוחד. הרביזיוניסטים התנגדו למס משום שהתמיכה במשפחות הנופלים לא כללה את הרוגי המחתרות, אצ"ל ולח"י. יתרה מכך, שִבעת ההרוגים בפריצה ההרואית לכלא עכו, נקברו בבית הקברות במושב 'שבי ציון', כיוון שהיישובים הסמוכים האחרים סירבו לבקשת הבריטים לקבור את ההרוגים בתחומם. עצם ההשתייכות למה שכינו "ארגוני הפורשים' עוררה הסתייגות. דמי הקבורה והתמיכה במשפחות אלה שולמו בידי 'קרן תל-חי' – קרן מיוחדת שהקים זאב ז'בוטינסקי עוד בשנת 1929. בין משפחות הרוגי המחתרות, היו כאלה שהגיעו עד לפת לחם והצטברה מרירות על שהנהגת היישוב לא הכירה בתרומתם למאבק הציוני. למשפחות הלוחמים הללו צרם במיוחד היחס המפלה בתקופה שבה התאחדו שלושת המחתרות, הגנה, אצ"ל ולח"י לתנועה אחת- 'תנועת המרי העברי'. עוול זה תוקן רק בעת שנתמנה מנחם בגין לראש ממשלה. אז הוחלט כי גם משפחות לוחמי המחתרות יקבלו תמיכה ממשרד הביטחון. חלק מההרוגים נקבר מחדש בהר הרצל בחלקת עולי הגרדום. רק אז התקיימה הסגולה המיוחדת של מצוות מחצית השקל שנעשתה מתוך אחדות.
Yaakovspok1@gmail.com.
