עו"ד פרופ' אבי וינרוטבשלהי הפרשה נאמר (שמות כ"ד, י"ז) "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת".
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר: רוצה אתה לדעת האם יש 'מראה כבוד ה'' במעשיך? ה' מראה לאדם שמעשיו רצויים, בכך שהוא מרגיש "כאש אוכלת" – ומעשיו נעשים בהתלהבות ומסתייע בידו לעשותם כאשר "ליבו בוער כאש".
כלומר, התלהבות האדם אינה באה באופן טבעי אלא היא פרי של עזרת שמיים.
לפעמים קם אדם בבוקר והאדם שבו לא קם. ליבו אינו עמו להתלהב בעבודת ה', ואין לקטרג עליו, שכן בלי סייעתא דשמיא – אין התלהבות. במקרה זה מוטל עליו לתקן את מעשיו ולשוב אל ה' בכל ליבו, ואז עבודת ה' שלו תיעשה בכוונה ובאש היקוד.
אבן הבוחן לדעת האם מעשיו רצויים בעיני ה' היא "אם רואה שלבו בוער כאש ומתלהב, ויש לו חשק ורצון בעבודת הבורא, אז בוודאי מוכח שיש לה' תענוג מעבודתו, ולכך מסייעים לו מהשמיים, ושולחים לו מחשבות קדושות לתוך לבו".
ההתלהבות אינה רק "פרט" בעשיית המצווה ומעין הידור מצווה, אלא היא ענין מהותי, כי בעשייה בלי התלהבות אין כדי להגשים את תכלית המצווה – להתקרב אל ה'. על כן, הכתוב אומר (דברים כ"ח, מ"ז) "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב".
רבינו בחיי (במדבר ד', כ"ב) כותב כי "השמחה במעשה המצות היא מצוה בפני עצמה ונאמר (תהילים ק' ב') 'עבדו את ה' בשמחה', כי השמחה שלמות העבודה. על כן, היה עניין השיר במקדש ובמשכן, בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה". הרמח"ל ב"מסילת ישרים" פרק ז' כותב כי "הרצוי יותר בעבודת הבורא, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה".
לכן מעשיהם של צדיקים נעשים תמיד במהירות (למשל "ואל הבקר רץ אברהם"). שורשו הנפשי של המונח רץ הוא "רוצה", כי כאשר אדם רוצה משהו בכל נפשו – הוא רץ להשיגו.
חז"ל (מכילתא פרשת בא) דורשים את הפסוק "ושמרתם את המַצות" כאילו נאמר בו ושמרתם את המִצוות", כי "כדרך שאין מחמיצים את המצה כך אין מחמיצים את המִצווה אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד". המהר"ל מבאר כי "התורה אסרה חמץ מפני שהקב"ה נגלה לבני ישראל, ומעשיו של הקב"ה נעשים מיד "בלי זמן כלל". בדומה לכך, מצווה היא דבר ה' ומוטל על האדם לעשותו בלי זמן.
הרב יצחק הוטנר ב"פחד יצחק" (פסח, מאמר א') מבאר כי הבריאה הראשונה שנוצרה היא הזמן. נאמר "בראשית – ברא אלוקים", וה"ראשית" היא התבנית שבמסגרתה תופס המוח האנושי את המציאות ומעבדה במונחי זמן ("עבר, הווה, עתיד"). לכל דבר גשמי יש ארבעה ממדים: אורך, רוחב, גובה ו- זמן. ארבעה ממדים אלו הם מגבלות התוחמות את ההוויה לתוך משבצת של זמן ומקום. אולם, מציאות רוחנית היא מופשטת. אין לה ממדים פיסיים. הגמרא במסכת יומא דף כ"א עמ' א' אומרת "מסורת בידינו מאבותינו, מקום ארון אינו מן המידה". כלומר, ארון הברית לא תפס מקום. במשנה באבות (ה', ה') נאמר כי בבית המקדש היו "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים".
הוא הדין ביחס למגבלות הזמן. מבחינת מהותה הייתה המצווה אמורה להיות משוללת ממד של זמן כלל. אכן, מכיוון שאדם הוא גשמי מן ההכרח שתוגדר במסגרות של זמן. אולם, השאיפה היא רוחנית וממילא הנשמה מאיצה בנו לרוץ ולעשות את מעשה המצווה בלא שיהוי. אין זו מידת זריזות פיסית שתכליתה להספיק כמה שיותר מעשים פיסיים בכמה שפחות זמן, אלא זו שאיפה רוחנית, לפרוץ את מסגרות הזמן. לכן, מי שעושה מעשה מצווה מתוך עצלות – מחמיץ את תוכן המצווה ופוגם במהותה.
התלהבות ולהט בעשייה הם אפוא סוד קיומה של כל פעילות רוחנית שיש בה ממד של קדושה.
