קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)הלכתי לתומי ברחוב, שקוע במחשבותיי, ולא שמתי לב לבור שנפער בשולי המדרכה. צעד אחד לא מדויק, מעידה, והקרסול הסתובב. עצרתי את עצמי מלהוציא צעקה, אולי גם קללה עסיסית על מי שפתח את הבור ולא דאג לכסותו, ובעיקר הייתי עסוק בלהיעלם. שאף אחד לא ישים לב שנפלתי ככה, באמצע הרחוב, כמו אדם מבוגר שאיבד שליטה על הגוף שלו.
זה לא עבד. תוך רגעים הרחוב התמלא. אחד ניסה לעזור לי לקום. גברת הדורה החלה לצקצק ולדבר על אנשים חסרי אחריות שפותחים בור באמצע החיים ולא טורחים לכסות אותו, או לפחות לשים שלט. מישהו אחר התלונן על העירייה, שרק לוקחת ארנונה ולא דואגת לתושבים. שלישי כבר הציע לי את סוכן הביטוח שלו. הגברת עם נעלי העקב אמרה בקול רם שהייתה שמה אנשים כאלה בכלא. ואני, נאנק מכאב, רק עכשיו החלמתי מסרטן שפשט בגופי, וכבר נוחתת עליי הצרה הזו, שותק, מהרהר, ומנסה לא להתבלט.
אחרי דקות הגיע למקום אהרון חליווה, מנהל שפ"ע בעירייה. הוא לא התבלבל. אמר מייד שהוא לא אשם. הצוות שלו החל בתיקון התקלה, כרה את הבור, ואז הוזעק לנקודה אחרת, דחופה יותר. הוא השאיר הוראות לסמן את המקום. הוא התכוון לחזור. הוא אפילו אמר שהוא לוקח אחריות. אבל הבור היה פתוח. הרגל שלי הייתה עקומה. המציאות כבר קרתה.
שמעתי את הסירנות. מישהו הזעיק אמבולנס. הפרמדיק שאל בקול יבש מי אחראי, את מי לחייב. ופתאום אחראי שפ"ע נאלם. ויידום אהרון.
שכבתי שם, היה ברור לי שאהרון אומר אמת. הוא לא ניסה להרוויח משהו. לא להאשים אותי. רק לקבוע עובדה: לא הייתה כאן כוונה. ולכן, מבחינתו, גם לא אשמה.
חשבתי עד כמה הסיטואציה הזו מוכרת. ההתנצלות. לקיחת האחריות במילים. ההבהרה שזה לא היה בכוונה. ואז הציפייה הלא נאמרת שהכל ייעצר כאן. כי אין אשמה.
וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם.
בימים האלה, נדמה לי שאנחנו מוקפים בבורות מהסוג הזה. בורות שנפתחו מתוך תחושת חירום, ונשארו פתוחים יותר מדי זמן. אנשים נופלים, נפצעים, משלמים מחיר, ומגיע מישהו ואומר: לא אשם, לוקח אחריות.
התורה אינה מבקשת שנחפש אשמים, אלא שנפסיק להתבלבל בין כוונה לבין אחריות, ושנבין שלא שואלים למה, אלא מי סוגר את הבור, ומתי.
