האם כאז בעמק עוד נוצץ הטל?

השבוע מלאו ארבע שנים ללכתו מעימנו של יורם טהרלב. בלמעלה מאלף שירים העשיר יורם טהרלב את אוצר הזמר העברי, והם מלווים אותנו כמו צילנו, לכל מקום ובכל עת. הוא היה פס הקול של חיינו בארץ הזאת. רצונך לדפדף בספר קורות חיינו, אין לך אלא לעלעל בשיריו של טהרלב. כשאומרים שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" – אומרים יורם טהרלב.

ואם יש את נפשך לדעת את תבנית נוף מולדתו של יורם טהרלב, זו שעיצבה את שירתו, אל קיבוץ יגור, זה השוכן בליבם של מורדותיו הצפוניים של הר הכרמל, סור. שם נולד טהרלב, שם ספג הילד יורם את אהבת הארץ והעם במנות גדושות, ושיריו הרבים, שחלק להם בעיצובנו אנו, אינם אלא ביטוי של געגועים לאותם ימים, לאותם ערכים שספג אז.

כשביקש הילד יורם מסתור לליבו התמים, הוא ברח אל ההר הירוק תמיד. ומאז לא חדל להתגעגע: "ההר הירוק כל ימות השנה/ אני עוד חולם ושואל/ לנשום רוחותיך כבראשונה/ לשכב בצילך כרמל". ובכל פעם שאני חולף ליד קיבוץ יגור העטוף בכרמל הירוק אינני יכול שלא להצביע על ההר הירוק כל ימות השנה. אבל איני מסתפק בכך, מצביע על הוואדי היורד אל הקיבוץ מפסגת ההר, ומסביר: "זהו 'המדרון מעל הוואדי'".

ב-9 באוקטובר 1945 פרץ הפלמ"ח למחנה המעצר של המעפילים בעתלית, ושחרר את כל המעפילים שהיו כלואים באותה עת במחנה. אלה צעדו כל הלילה במסע רגלי מפרך במעלה ואדי אורן, ירדו בוואדי הקרוי היום נחל המעפילים היישר לתוך קיבוץ יגור. המעפילים נקלטו בתוך בתי חברי הקיבוץ. טבעת של מכונות חקלאיות וכאלף תושבי חיפה והיישובים הסמוכים חסמה את הכניסה לקיבוץ, והבריטים ויתרו ונסוגו.

היה זה אירוע מכונן בחייו של טהרלב. עיניו של יורם בן השבע קלטו את החיזיון המופלא של המעפילים היורדים מן הכרמל, ואת קבלת הפנים שעשו הוריו למעפילים שהכניסו לביתם. הערכים שהשתקפו מתוך האירועים נספגו בדמו והותירו בנשמתו חותם עמוק, לו נתן לימים ביטוי בשירו "צל ומי באר": "מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם/…חרש יכנס בדלת / ותמיד יוכל להישאר…".

געגועיו של טהרלב לעבר אינם רק התרפקות נוסטלגית של אדם מבוגר על ימי נעוריו. געגועיו הם בעיקר געגועים לימי נעוריה של המדינה, לימים של מחויבות עמוקה לארץ, לקולקטיב, לימים של יחד, לימים של אחווה וחברות, בניגוד לימים אלה שהאינדיבידואל, אהבותיו ומשאלותיו, עומדים בראש סולם ערכיו של האדם.

וכשהוא מתהלך בארץ, הוא אכן מחפש את אותה הארץ הישנה ומקווה "לפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל": "יחבקו אותך דרכיה/ של הארץ הטובה/ היא תקרא אותך אליה/ כמו אל ערש אהבה".

ואותה אהבה נושנה לארץ אינה מרפה ממנו בשירו "שהשמש תעבור עליי", והוא אינו חדל לחלום על שיבתה: "אם אשוב אל זאת הארץ / ואם אפסע שוב בדרכים / האם כקדם יכירוני / האנשים והפרחים?"

לשיא ההתרפקות על עבר רחוק, על זמנים אחרים, על ניחוח אדמה, על ימים בטרם הולבשה כאן האדמה בשלמת בטון ומלט, מגיע טהרלב בשירו "לילות". טהרלב, הקיבוצניק לשעבר מן ההר הירוק הנושק את שולי "העמק", הלוא הוא עמק יזרעאל, מבקש, ממש מתחנן: "נשוב אל התלתן, אל משעולי הלחם / נשובה אליהם שטופי שמחה ודמע" ושואל בכאב: "האם זוכרים אותנו עוד שבילי העמק?/ האם כאז בעמק עוד נוצץ הטל?"

בשנות הסער החלוציות כתב אלתרמן את "שיר בוקר", הפותח במילים: "בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל". טהרלב מתכתב עם השיר הזה. אל ימי השיר הזה הוא מתגעגע.

כשכתב טהרלב את "שירו של צנחן", כבר הייתי צנחן ותיק והשיר ליווני לאורך כל השנים הללו, ואת תפילתו "שייפתח עליי שייפתח/ את העולם כולו אשכח/ אני לבד והמצנח" זמזמתי בכל צניחה. וכאיש חטיבת הצנחנים שלחמה בירושלים בששת הימים, אפשר שלא להצטמרר מ"גבעת התחמושת"?

וכפתח תקוואי מאז ומתמיד, אפשר בלי הבלדה על יואל משה סלומון? אפשר לוותר על כנפי הציפור שצמחו פתאום לסלומון בין חצות לאור? וכי מישהו בבוקר לח בשנת תשפ"ו היה מתעניין בשמות מייסדי פתח תקווה בשנת תרל"ח, לולא ידע על פה את שירו של טהרלב?

בשיר "לילות" כותב טהרלב כי השיר שורט את ליבו. ונדמה שליבם של רבים נשרט עדיין משיריו, ונראה ששיריו ימשיכו להוות חלק משמעותי בפס הקול שלנו, וזאת כי טהרלב מתרפק על עברנו. בפרפראזה למילותיה של נעמי שמר "ובתוך הפרי כל געגועיי", ניתן לומר: "ובתוך שירתו של יורם טהרלב כל געגועיי".