יוסי רוזנשטיין (צייר)
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי
בציור אנו רואים את בני ישראל כשכל אחד מהם מביא לב זהב כתרומה, לב המסמל נתינה מכל הלב. את הלבבות הם שמים על סלע המזכיר בצורתו גבולות ארץ ישראל, (אזור סיני כבר מנותק מהארץ). רמז לכך שגם לבנית ארץ ישראל יש צורך בנתינה, תרומה והקרבה מכל הלב. כי אם אין לנו את הארץ המובטחת ארץ הקודש, או כשהארץ בידינו אך היא לא נשמרת בקדושתה, אין בית המקדש יכול להבנות עליה. ועל זה נאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" תקדשו את הבית, את הארץ, "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
כמעט בכל מאמר אני נוגע ברעיון הנתינה שהוא הכלי החשוב ביותר שקיבלנו מהקב"ה כדי שנהיה מאושרים. כפי שאמר רבי עקיבא על הכתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י'ט י'ח) "זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים, ל:), ומסביר הזוהר שכוונת רבי עקיבא היא שכל התורה כולה כלולה בפסוק זה, מכאן שהנתינה היא השליחות שלנו בעולמינו. אנו מגלים כי חשיבות הנתינה שזורה בכל פרשות התורה ובמיוחד בפרשה זו בה הקב"ה מגלה לנו את מהות הנתינה הלכה למעשה ומחנך אותנו איך לתת, מה לתת, כמה לתת ומאיפה לתת.
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ'ה ב'), הקב"ה אומר למשה, דבר אל כל אחד מבני ישראל, התפקיד הוא של כולם, ומכיון שכך על כל אחד לקחת מעצמו. ומדוע לשון לקיחה? כי הדבר הראשון שמעכב את הנתינה היא הלקיחה, הצורך לקחת מכספנו ומרכושנו האהוב כדי לתת אותו לאחר. בכדי שהדבר יהיה קל לביצוע מדגיש ה' "תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" לא כתוב "תרומתכם" כלומר, כשתגיעו לקחת מעצמכם את התרומה, זכרו כי זו תרומה שאני נתתי לכם, כי את כל מה שיש לכם, קיבלתם כתרומה משמים. לכן גם בפרשת ויקהל כשמשה מוסר את דברי ה' לעם ישראל הוא אומר: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'" (שם ל'ה ה'), "קְחוּ מֵאִתְּכֶם… …אֵת תְּרוּמַת ה'" כל אחד יקח לתרומה מהכסף ומהרכוש שקיבל כתרומה מה'. "זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן" (שם כ'ה ג'-ז'), הכתוב מתחיל מהיקר ביותר זהב ומסיים בזול ביותר באבנים, ללמדך שאל תהיה עינך צרה בנתינה, כי "בַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ" (משנה סוטה א' ז'), וכפי שכתבתי בנושא עין הרע במאמר פרשת ויחי.
הקב"ה מתייחס לאבני החושן, ליהלומים ולאבנים היקרות כאבנים, כלומר האדם הוא זה שקובע את ערכם של הדברים לפי הבנתו, האדם החליט שאבן מסוימת שווה כסף רב, למרות שהיא בסופו של דבר רק אבן. כך גם בכל שטחי החיים בהם אנו קובעים ערכית ומוסרית, מה יקר ומה חשוב, כשבמציאות לדברים אלו אין ערך אמיתי או חשיבות אמיתית. כך בצבא, באקדמיה, בעולם הכספים, בעולם הבידור ובחברה הכללית. לדוגמה: בסולם הערכים החילוני הצדיק, שווה פחות ממוקיון המככב בתוכניות הבידור. בעולם הפשע, ראש ארגון פשע שווה יותר מאשר שופט או רופא. הקביעות השרירותיות האלו גורמות לטשטוש ההבדלים בין השחקן, השר, ראש הממשלה, הנשיא והעבריין (זו גם הסיבה שכה חשוב לציבור החילוני לנסות להפוך חרדים לעבריינים). יתר על כן, לאחרונה נוצרה תרבות ערכית חדשה הפושה גם במחננו הקובעת את ערך האדם ע"פ חשיפתו ומספר העוקבים והמנויים שלו, תרבות המקריבה את חיי הפרט והמשפחה כולל של ילדים וטף על מזבח אשליית הפרסום ברשתות החברתיות. על זה נאמר " רֶשֶׁת הֵכִינוּ… …נָפְלוּ בְתוֹכָהּ" (תהלים נ'ז ז'). לכן לא נותר לנו אלא להבין מסדר התרומות שרק סולם הערכים התורני שלא נקבע בידי אדם הוא סולם הערכים בו אנו צרכים לדבוק.
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם ח'), באיזו נתינה מדובר? בנתינה למשכן! נתינה ללא תמורה ממשית, כי אף אחד לא קיבל תמורה לכסף ולרכוש שתרם, אף אחד לא קיבל שלט או מכתב תודה או לייק. זו נתינה אמיתית, ורק על נתינה שכזו מקיימים את כל התורה כולה. ומדוע? כי הנתינה ללא תמורה מולידה אהבה דברי הרה"ג אליהו דסלר זצ"ל. נתינה לה' מולידה אהבה לה'! והאהבה כפי שכבר הסברתי בעבר מולידה את האושר הנצחי של הנשמה. על זה נאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שם כ'ה ח'), אומר הקב"ה: כשאתם תורמים לי, למרות שזה רכושי, עצם הנתינה למשכן, למקדש, לבית הכנסת, לבית המדרש, לנזקק, בלי תמורה היא העיקר. כי הדבר גורם לניצחון הנשמה על הגוף (שרוצה רק לקחת), וכך תטהרו ותפרידו מתוככם את ה"סטרא אחרא" שהשתרש בכם בחטא האדם הראשון, כך יתפנה מקום בליבכם לאהבת ה', ובמקום הפנוי הזה אני אשכון.
ואם כן נשאלת השאלה, הרי הקב"ה "נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ" כלומר נמצא בכל מקום ובכל זמן ובכל דבר, אם כן, מדוע רוצה הקב"ה מקום בנשמתנו, ומעבר לכך, מדוע יש לה' בכלל צורך במבנה פיזי כמו משכן או מקדש? לשאלה זו יש עשרות תשובות של כל פרשני התורה. לכולם ברור שה' לא צריך את המשכן או את המקדש, אנחנו אלו שצריכים אותם. כמו שהסברתי במאמר הקודם, קל מאד להיגרר אחרי המציאות המוחשית של הגוף צרכיו ותענוגותיו אל מול האמונה בנשמה האלוקית, שהיא לא מוחשית ולא מורגשת. לכן יש צורך בדבר מוחשי, מקום שיגרום לנו לחוש את רגשותינו אל מול קדושת ה'. מקום שנוכל להמשיך ולתת במשך כל השנה, וליצור קשר של אהבה עם השכינה.
כשתורמים להקמת מקום, מרגישים בעלות ואחריות וממשיכים לדאוג למקום, וככול שנותנים יותר ולזמן ארוך יותר, כך מתחזקת השייכות לאותו המקום, וכשמדובר בבית ה', תחושה זו היא גם אל מול מי ששוכן בבית זה. בצורה זו האמונה שהייתה רוחנית הופכת לתחושה ממשית, וזו הסיבה לכך שכשאנו עומדים היום אל מול הכותל המערבי 1,950 שנה אחרי שנחרב בית מקדשינו ועדיין מרגישים תחושה של שייכות ורוממות.
בנוסף, בזמן שכל העם משתתף בהקמת הבית, נוצר שיתוף גשמי ורוחני בו כל העם מתלכד סביב רעיון אחד. דבר ההופך את תחושת השייכות האחדות והזיכרון הקולקטיבי לעוצמתי הרבה יותר, כפי שאנו מתבטאים כשאנו מתייחסים לכל עם ישראל כמשפחה אחת כ"בני ישראל" או "בית יעקב". נוסיף לזה את המצוות שעל כולנו לשמור ולקיים יחדיו בכל יום ויום, ונקבל חיזוק עצום ששומר על מורשת היהדות לדורי דורות.
זה המקום להבין שאמנם בנית המקדש הפיזית היא חשובה, אך בניית המשכן הפנימי היא המטרה האמיתית להכיר בקיומו, לבטוח ולאהוב את הבורא הנמצא בתוכנו. מתוך חשיבה זו נוכל ללמוד כיצד לבנות בית בישראל, בית שמטרתו ליצור דרך חיים שתגרום לנו לאהוב ולהיות מאושרים בבתינו ובתוך נשמתנו לאורך ימים ושנים. לצורך כך נבצע "העתק-הדבק" מהוראות בנית המשכן אל חיינו העכשוויים.
ראשית, כל מי שרוצה לבנות בית נאמן בישראל חייב להבין שהבניה החיצונית משפיעה על הבניה הפנימית, שהיא הקשר הרוחני והיא החשובה יותר. על בני הזוג שרוצים לבנות בית משותף ללמוד נתינה ללא תמורה מהי! הם חייבים לתרום ולקחת מעצמם את כל הדברים הטובים והיקרים להם, גשמיים ורוחניים, ולהעניק אותם בלב שלם לבן זוגם לשם הקמת יסוד הבית המשותף. התרומה והבניה צריכים להיות בשיתוף פעולה מלא, כאשר כל אחד מבני הזוג נותן ללא תמורה את כל מה שדרוש לבית ומכיוון שהבית כולל את בן הזוג צריך לתת לו את כל הדרוש בכדי שיוכל להשלים את חלקו בבניה. ולא מדובר רק בנתינה פיזית, אלא מדובר בעיקר בנתינה רוחנית, כגון סבלנות, כבוד או אפילו חשיפה עצמית של סודות, קשיים, פחדים וחולשות ששמרנו לעצמינו מבלי להשוות ולהתייחס לנתינתו של בן הזוג. הסרת חומות ומחיצות שכאלו היא הנתינה אמיתית והיא הדרך היחידה לבנית המשכן המשותף. כשם שמשה קיבל את כל הפרטים הכי קטנים לבנית המשכן בכדי שיוכל ליצור אותו כראוי, כך בני הזוג חייבים להסביר ולהראות בדיוק את רצונותיהם וצרכיהם, שאם לא כן, בן הזוג לא יוכל לתת להם את הדרוש להם והבית לא יהיה שלם.
"כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שם ט') כדי לבצע זאת בצורה נכונה יש לבנות הכל לפי ההוראות והמצוות שניתנו לנו משמים מאב לבן. "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים" (שם ל'ו ד'), ללמדנו כי לפעמים צריך לפנות לעזרה למי שקיבל את הכישרון מהקב"ה בכדי שיעזור לנו לבצע את בנית הבית כראוי.
בדומה למשכן ולמקדש שלמרות שהיו יפים מבחוץ היו קדושים מבפנים ולא ניתן היה להיכנס אל הקודש פנימה, כך גם אנו לא מכניסים זרים או דברים פסולים, לא מחשבות, לא רצונות, לא סודות ולא שקרים. לקודש הקודשים כמובן לא מכניסים אפילו קרובים, לא משתפים אחרים בחוויות, רק שני אנשים יכולים להיכנס לשם וכמובן לא מוציאים שום דבר מהקודש החוצה.
בבניית המשכן החיצונית, המחזקת, המקרבת, עוסקים כולם, הורים וילדים. בכך כולם ירגישו שייכות, החובות והנתינה הקבועה חשובים לחיזוק תחושת השייכות לכולם יותר מהזכויות. חובה לתחזק את הבית באופן קבוע על בסיס מידע ידוע מראש, כל אחד והמטלות שלו, בהתאם ליכולות שלו. לא מצינו בבניית המשכן שמישהו העיר הערות או ציווה ציוויים. הכל היה ידוע מראש והדברים היו ברורים. וכפי שה' הראה למשה את תבנית המשכן, כך צריך ליצור מראש תבנית מוסכמת של חיים משותפים הבנויה על אמת כבוד וחסד. המבנה עצמו יכול להיות מוקם במקומות שונים אך קדושתו ממשיכה תמיד גם בדרך ממקום למקום וגם בזמן לעתיד בדורות הבאים ונזכה כולנו לבניין בית המקדש במהרה בימנו.
(תרומה תשפ"א)
בשיתוף החברה לחקר המקרא
