הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני עריםבטור של השבת שעברה עמדנו על כך שלאורך פרשת משפטים כולה אנו מוצאים, באופן מפתיע ובלתי צפוי, מספר רב של רמיזות, הקבלות ואנלוגיות לדמותו של יוסף ולסיפור המכונן החותם את ספר בראשית – סיפור יוסף ואחיו. ניתן כמובן להתווכח על דוגמה ספציפית כזו או אחרת, אך ריבוי הרמזים וההקבלות מקשה לראות בכך יד המקרה. הטור ההוא נחתם בשאלה פתוחה: מהי משמעותן ומהו פשרן של רמיזות אלו? ברצוני להתייחס כעת לשאלה זו, ולקשור אותה גם לפרשת השבוע הנוכחית.
נראה שניתן לבחון את העניין במספר מישורים.
פרשת משפטים היא אחת מפרשות החוק המובהקות בתורה. לעומתה, סיפור יוסף ואחיו הוא מהסיפורים המפותחים, הדרמטיים והמרכזיים בתורה כולה. נראה שהתורה מבקשת ליצור זיקה מכוונת בין שפת החוק לשפת הסיפור. הן פרשת משפטים והן סיפור יוסף ואחיו עוסקים במרקם היחסים הבסיסי שבין אדם לחברו ובין איש לאחיו. התורה מבקשת להסדיר את התחום המרכזי הזה בחיינו לא רק במדיום המשפטי היבש, ולא רק במדיום הסיפורי החווייתי, אלא באמצעות שניהם יחד, תוך יצירת חיבור פנימי ביניהם. זאת מתוך תפיסה שלכל אחת מהשפות הללו יתרון וערך משלה, אך גם חסרונות מובנים; רק השילוב ביניהן יכול לייצר את עוצמת ההשפעה החיונית והנדרשת על היחיד ועל החברה.
אולם יש כאן עניין נוסף, עמוק יותר. התפרקות האחווה במשפחת יוסף הייתה הגורם שהוביל את בני ישראל לירידה למצרים ולתקופת העבדות והשעבוד הממושכת. זמן קצר לאחר היציאה ממצרים, עומד עם ישראל למרגלות הר סיני ומקבל את התורה, שאמורה להוות את התשתית לזהותו הקולקטיבית לקראת המסע המחודש לארץ ישראל. תורה זו נועדה, בראש ובראשונה, לתקן את "כשל האחווה" שהתגלע לאורך ספר בראשית והגיע לשיאו בסיפור יוסף ואחיו. זו הסיבה שהתורה מבקשת להזכיר לנו שוב ושוב את סיפורו של יוסף, דווקא במסגרת החלקים המשפטיים שעליהם נכרתת הברית בין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. הבסיס למסע החירות המחודש הוא תיקון האחווה שנשברה, זו שגרמה מלכתחילה לגלות מצרים.
מסר יסודי זה מאפיין לא רק את פרשת משפטים, אלא גם את פרשות המשכן שהתחלנו לקרוא השבוע. בלב המשכן מצוי קודש הקודשים, ובמרכזו הארון ועליו הכפורת. מעל הכפורת ניצבים שני הכרובים, המתוארים כך בתורה:
"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה… וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כ"ה, כ).
השראת השכינה בישראל מתרחשת בדיוק בנקודת המפגש הזו, בין הכרובים שפניהם מופנים זה לזה. והנה, נתון מעניין: אנו מוצאים את הביטוי "איש אל אחיו" שלוש פעמים בולטות במסגרת סיפור יוסף ואחיו:
- "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא" (ל"ז, יט).
- "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ…" (מ"ב, כא).
- "וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר: מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ" (מ"ב, כח).
גם כאן, בדיוק כמו בפרשת משפטים, התורה יוצרת זיקה ישירה לסיפור יוסף. הן עיצוב מערכות היחסים החברתיות והן מערכת היחסים שבין הקב"ה לעמו במקום השראת שכינתו, אמורים לינוק מזיכרון שבר האחווה ההיסטורי.
הזיכרון של מה שהתפרק שם, והאחריות לכונן ולטפח את האחווה מחדש, עומדים ביסוד הברית שנכרתה למרגלות ההר. הן ברית התורה והן הקשר עם הארץ תלויים ביכולתנו לשקם את האחווה המשפחתית והלאומית שביננו. עלינו לזכור כי לפני שהפכנו לעם, היינו משפחה ששכחה כי האחווה היא יסוד קיומה. כשם ששבר האחווה הוביל לשעבוד מצרים, כך רק תיקונה ובנייתה המחודשת יוכלו להוביל לחיי שפע, רווחה וקרבת אלוהים בארץ ישראל.
אנו נמצאים כבר בחודש אדר, לקראת חג הפורים. חז"ל ראו את סיפור המגילה ואת ימי הפורים כימים של כריתת ברית מחודשת בין הקב"ה לעם ישראל. מעין אשרור מחודש של ברית סיני: " 'קיימו וקיבלו היהודים' – קיימו מה שקיבלו כבר". וגם הברית המחודשת הזו חתומה בחותם האחדות, הערבות והסולידריות שבין איש לאחיו. זהו הבסיס של ההצלה "לך כנוס את כל היהודים", וזהו עיקרן של מצוות הפורים: סעודת רעים משותת, משלוח מנות, ומתנות לאביונים. סוד האחוה, הוא יסוד הברית בין עם ישראל לאלוהיו. כך בברית סיני, כך בברית המחודשת שנכרתה במגילה, וכך גם בימינו אנו.
