מירון ח. איזקסוןבשיעור הסטוריה בגמנסיה 'הרצליה' שאלה אותנו המורה מה היינו מציעים כמשפט מפתח להובלת הלימוד על תולדות האימפריה הרומית. אני זוכר שעלתה בי מחשבה גם מפתיעה אבל גם כזאת שהתבססה על דיונים קודמים. הצעתי אותה למורה: יחסי הגומלין בין מדיניות הפנים לבין מדיניות החוץ של האימפריה. בפעם הזאת נדמה לי שכיוונתי לדעתה. שנים ארוכות אחר-כך בפקולטה למשפטים בירושלים אני זוכר את עצמי משיב לאחת הפרופ' המרשימות גם כן תשובה "משמעותית", והיא עונה לי באירוניה זהירה אך ברורה: "התשובה שלך מתאימה אולי לחלום שלך אבל לא לחלום שלי…." . מכאן אפשר אולי ללמוד שאנחנו יכולים להתלהב מניתוח מחשבתי של עצמנו ללא קשר הכרחי לתוקפו האובייקטיבי…אכן מורים ומורות המעוררים כך את מחשבתנו הם ממש אוצר בלום ונדמה לי "שהתרומה" הגדולה ביותר למערכת החינוך צריכה להתרכז בחיזוק ובהעשרה של המורים עצמם.
אבל אנחנו בכל זאת נשוב לדוגמא שהבאתי כאן מימי הגימנסיה. ככל שאנו מעמיקים בתולדותיהן של מדינות מסויימות בעבר ובהווה אכן נדמה שיחסי הגומלין בין מה שקורה בתוכן לבין מה שקורה ביניהן לבין מדינות אחרות, הם קנה מידה מוצלח לבדוק את מהלכן והתפתחותן. ישנם עמים בהם כיוון זה בולט במיוחד, וישנן מדינות שקנה מידה זה אינו כה דומיננטי בהתנהלותן. בעבר היה מי שאמר באירוניה לגבי מדינת ישראל, שאין לה כלל מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים אשר ממנה נגזרים גם כל מהלכיה המדיניים-חיצוניים…מובן שגם בכך יש הגזמה רבה. כמו כן יש להדגיש שלא רק עניני פנים של מדינה (דהיינו מאבקים פוליטיים בתוכה, המצב הכלכלי של אזרחיה, תנועות מחאה פנימיות, משברי הנהגה, תנאי מזג אויר קיצוניים ועוד) משפיעים על מדיניות החוץ שלה אלא שכוונתנו גם לכיוון ההפוך לגמרי שבו השפעות חיצוניות, בריתות הדדיות, מלחמות סחר ומלחמות בשדה הקרב, הן המובילות את מהלכיה הפנימיים.
אולם יש דרגה נוספת של השפעות גומלין, או של תהליכי עומק משמעותיים. בתחילת הפרשה שלנו מוזכרים "עצי שטים". רש"י שואל במקום ואף משיב: "ומאין היו במדבר, פירש רבי תנחומא, יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא ארזים למצרים ונטעם וציווה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".
הנה הליך עמוק ולכאורה נפרד אשר משפיע ומוביל את התפתחותו של עם. לא רק "פוליטיקה" פנימית ולא רק לחצים או תמיכות מצד אומות אחרות. אלא מהלך עברי עצמאי הנובע מדברי ימים נפרדים ומחישובים אמוניים עצמאיים. כשיעקב יורד למצרים בעת רעב גדול, יש כבר בקרבו את ניצני הגאולה שתבוא, את הכנתה ואת הפנמתה . ירידתו אינה נבחנת "רק" בשאלות של רעב וקיום, של איחוד משפחות או של יחסי מצרים עם שכנותיה.
כל אלה קיימים וחשובים, אולם בעומק הדברים ישנו מהלך עצמאי ומכונן. זה אשר משקיף על תמונה רחבה בהרבה גם מבחינת תחולת הזמן וגם מבחינת החישובים המצויים בה: לעתיד לבוא אמורים לצאת "מהנכר" ו"מהגלות" ולשוב "למולדת". אלה כבר ביטויים אמוניים ורוחניים המוצאים את מקומם המעשי בתולדות ישראל. המהלך המהפכני העתידי מצוי כבר מלכתחילה בחזון העברי החל מאברהם אבינו. כל אחד ואחת מהאבות ומהאמהות שותפים לגיבושו הרעיוני והמעשי. "הפוליטיקה" של בית יעקב היורד מצרימה כוללת בהכרח את רעיון האמונה ואת דרך מימושו בחזרה לארץ המובטחת. בהליכה במדבר הגדול ובהקמת משכן לבורא עולם בתוך המדבר השומם והפראי הזה. המסע של יעקב למצרים הוא גם "ירידה" מהארץ והוא גם "הכנה" לחזרה לארץ, והוא גם מהלך אמוני מובהק.
דומני שאם נביט באירועים שונים של הדורות האחרונים בעמנו, נוכל להעמיק ולמצוא קשרים מובהקים בין מדיניות פנים למדיניות חוץ (ולהיפך) ובעומק הדברים אף מהלכים שונים של חישובי זמן ומקום הנוגעים לעומק אמונתנו וחיובינו בעולם הזה. "התרומה" העברית כוללת בתוכה את התמורות הצפויות בע"ה לטובה.
