בן קימון אלישע (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)הסצנה הבאה נשמעת כמו מבצע חשאי בעומק שטח האויב, אבל היא התרחשה בפתח כלא צבאי ישראלי: לוחם נח"ל, שנשלח ל-30 ימי מחבוש, מוברח פנימה ברכב אזרחי מוסתר, הרחק מעיניהם של מפגינים זועמים שחיכו בשער. כל זה לא קרה בגלל בגידה, ריגול או הפקרת עמדה. כל זה קרה בגלל חתיכת בד קטנה על אפוד הלוחם. פאץ' "משיח".
הסערה הזו, שהתלקחה במהלך ביקור הרמטכ"ל בצפון השומרון, היא הרבה יותר מתקרית משמעת אזוטרית. היא נקודת שבר. היא מראה מנפצת וחדה אל מול פניה של המערכת הצבאית והחברה הישראלית בזמן מלחמה. ברגע אחד, הפרשה הזו זיקקה לתוכה את כל התחלואים שלנו- התרופפות מסוכנת בשורות, אובדן פרופורציות מבוהל של הפיקוד הבכיר, וקרקס תקשורתי ציני שמחרב את רוח הלחימה. נתחיל מהאמת הפשוטה שכבר פחות ברורה. צבא אינו קייטנה, אינו תנועת נוער ובוודאי שלא דמוקרטיה פלורליסטית. המשמעת בצה"ל נמצאת בשחיקה מדאיגה, ומי שמנסה לגמד את אופנת התגים הלא רשמיים לכדי "ביטוי עצמי תמים" טועה ומטעה. צבא הוא מכונה היררכית המבוססת על אחידות וסדר. ברגע שכל לוחם מחליט איזה פאץ' לתלות על הווסט בין אם זה "משיח", סיסמה פוליטית או לוגו פיראטי, הלכידות נסדקת וההפרדה הקריטית בין צבא למגזר נמחקת.
מפקד חטיבת הנח"ל, אל"ם אריק מויאל, צדק לחלוטין כשהזהיר את מפקדיו במסרון ששלח להם ובו כתב "הסיפור הוא לא הפאץ' אלא חוסר המשמעת". אבל כאן בדיוק נגמר הצדק של הפיקוד, ומתחילה הפאניקה.
במקום לטפל בבעיית העומק הזו בתבונה, הפיקוד הבכיר נתקף חרדה ובחר בעונש קיצוני כדי "להעביר מסר". 30 ימי מחבוש בפועל ללוחם שמחזיק קו מבצעי מתיש ביו"ש, אחרי מאות ימי לחימה מפרכים בצפון, זהו צעד חריג, ולא פרופורציונלי, אגב לכל הדעות גם בצה"ל. ספק אם ענישה דורסנית מייצרת הרתעה. ייתכן שבדיוק הפוך, שהיא מייצרת מרמור עמוק, מתדלקת את תחושת ה"רדיפה" ומציירת את הפיקוד הבכיר כמי שנכנע ללחצים חיצוניים. מנהיגות פיקודית נמדדת ביכולת לשמוע את חרטת הלוחם, להבין את ההקשר ולהמתיק את העונש. משמעת בונים בדוגמה אישית, לא בעריפת ראשו של הלוחם בשטח כדי לרצות גורמים בעלי אינטרס.
ובזמן שהשטח המבצעי בוער, העורף הפוליטי חוגג על הדם. העובדה שהתקרית התרחשה ביהודה ושומרון הפכה לדלק מאיץ עבור שופרות האולפנים בימין, שהפכו חייל פשוט ששגה לקדוש מעונה ולגיבור האומה.
בשמאל הפכו פאץ' דתי על אפוד לסימן של "מליציות חמושות בשומרון" וסכנה קיומית לדמוקרטיה ויאללה דחפו את כל האלמנט. הטקס הזה כבר מוכר מכל כך הרבה פרשות. ראינו אותו באלאור עזריה, בשדה תימן, בעימותים מול הפצ"רית ובאינספור תקריות ביו"ש. הכל הופך לפוליטי, מייד, ביישור קו אוטומטי. לאף אחד מהצייצנים או הפרשנים לא באמת אכפת מטובת הלוחם או מחוסנו של צה"ל. הם פשוט צריכים תחמושת למלחמת התרבות הבאה שלהם, וגוזרים קופון פוליטי על גבו הצר של חייל פשוט. והכל מועצם ערב בחירות.
הלוחם מהנח"ל כבר מאחורי הסורגים, והכול קורה רק כדי שבעוד כמה ימים נשמע, כנראה, ש"עונשו הומתק". השאלה הגדולה שתהדהד בשטח ארוכה בהרבה מ-30 ימי המחבוש שנגזרו עליו. האם המסר שאין מקום לפאצ'ים בצה"ל באמת עבר, או שהחיילים בעיקר למדו שלא משנה מה הם יעשו, תמיד יהיה בעורף מי שיצייץ עבורם?
