לא תחמוד אפילו בלב

איסור "לא תחמוד" מופיע בעשרת הדברות בשני הקשרים שונים. הציווי שבפרשתנו עוסק באיסור חמדת אשת חברו והציווי בספר דברים עוסק בחמדת רכושו. בדרך כלל, התורה מצווה על מעשים הן ביחס למצוות עשה והן ביחס למצוות לא תעשה. שונה ומיוחד איסור לא תחמוד, שמתייחס למחשבותיו ולתשוקותיו של האדם. על כך שואל אבן עזרא (שמות כ,יד): "אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו". שאלתו נובעת מתפיסתו, שהאיסור הוא גם רק במחשבה. לדעתו, אדם יכול וצריך לשלוט על מחשבותיו, ובפירושו אבן עזרא אף מספק עצה מעשית לסילוק הרהורי התאווה; כשם שאיש עני ופשוט לא יתאווה לבת מלך ביודעו שאין לו סיכוי לזכות בה, כך כל אדם צריך לחשוב ביחס לרכוש של זולתו, שהקב"ה נתן דווקא לו ואל לו לאדם לנסות ולקחת רכוש שאינו מיועד לו. כלומר, החמדן אינו בוטח כראוי בהקב"ה. גם הרמב"ם סבור שהמוקד של איסור "לא תחמוד" הוא בהרהורי התאווה, אלא שלדעתו, כל עוד שלא התבצעה המזימה, לא יהיה ניתן לחייבו. וכך הוא פוסק (הל' גזלה א,ט):
"כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר: לא תחמוד, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד".
לשיטתו, איסור לא תחמוד נחשב כלאו שאין בו מעשה, משום שמוקד האיסור הוא בעצם המחשבה. אולם, בסופו של דבר החוטא יעבור בפועל על הלאו רק אם יצליח לזכות בחפץ. בעוד שלדעת הרמב"ם ביחס לאיסור לא תחמוד נדרש האדם גם למעשה, הרי שבאיסור "לא תתאוה" עובר האדם רק בעצם המחשבה (שם הלכה י'):
"כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנאמר: לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד".
הראב"ד (שם) חולק על הרמב"ם ולדעתו אין הקונה עובר באיסור לא תחמוד כל זמן שהושגה הסכמה בין הצדדים. רק אם הקונה רוכש שלא בהסכמה מלאה של המוכר אזי עובר הוא על איסור לא תחמוד. הצד השווה לשיטת הרמב"ם והראב"ד, שאין בכוחה של המחשבה לחייב את החומד אלא קיים צורך גם במעשה. לעומתם, אבן עזרא סבור שהחוטא עובר על איסור "לא תחמוד" על עצם המחשבה, גם אם היא לא הבשילה לרכישה. לדעת הרמב"ם המחשבה היא רק התחנה הראשונה והיא זו שמכשירה את החוטא לעבור על איסורים חמורים וכך במפורש כותב (שם הל' יא): "התאווה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל… צא ולמד ממעשה אחאב ונבות", לכן החומד נדרש לסלק את מחשבותיו שמא יבוא הדבר לידי ביצוע, אבל חיובו רק מהרגע שהצליח להשיג את מבוקשו. לעומתו סבור אבן עזרא, שעל אדם נאסר להשתוקק לאשת רעהו ולהתאוות לרכושו משום שעצם המחשבה וההשתוקקות היא הסגת גבול. מחד גיסא, קשה לשלוט על הרהורי עבירה, אבל מאידך גיסא, טמונה סכנה גדולה בהרהורים. התורה דורשת מאתנו להקפיד על פרטיותו של הזולת כך שאפילו במחשבה על רכושו או ביתו לא נסיג גבול.
(יתרו תשעח)