הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"לכבוד ולתפארת" – היחס לבגדים הוא אחד הנושאים המרתקים ביותר הקיימים בעולמו של האדם. מחד גיסא, השורש המשותף למילה "בגדים" והמילה "בוגדים" אפשר שאין לו בסיס בשורשי השפה, אולם הוא מתאים מאוד לתיאור צד אחד של המטבע. הכלל הידוע "אל תסתכל בקנקנן אלא במה שיש בו", מלמד אותנו עד כמה הצורה החיצונית עלולה לגרום לשיפוט מוטעה לחלוטין ביחס לתוכו של האדם עימו אנו באים במגע. אישיות רקובה אינה מונעת לבישת בגדי שרד או בגדים המבקשים לבטא צדיקות או מכובדות, ומנגד אנו מכירים אנשים רבים מאוד שלבושם פשוט ולעיתים אף מוזנח, אף שעולמם הפנימי טהור, ישר ונאמן. זו הסכנה האורבת באופן מתמיד לשיפוט שאנו עושים לאור לבושו של אדם.
בגמרא אף ישנה עמדה שלעיתים יש הופעה הפוכה: "…מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצוינין (=רש"י: מקושטין)? לפי שאינן בני תורה" (רש"י: "..כל כך, לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן, שנראין חשובים") (שבת קמה ע"ב). עמדה זו מבטאת כאמור את היחס המנוגד בין התפארות בבגדים מיוחדים כדי להיראות חשוב, מול הכבוד שמבוסס על מהות.
ומאידך גיסא, יש משמעות עמוקה מאוד גם לבגדיו של אדם. בראש ובראשונה כאשר מדובר על מדים – כמו שאנו מוצאים בבגדי כהונה, אך גם באין-ספור מקומות אחרים, שבהם הבגדים מבטאים את מה שהאדם מייצג ובשם מה הוא פועל. בגדיו של אדם מעידים גם על ההצהרה שהוא מבקש להצהיר, ואנו מוצאים התכווננות גדולה ומשמעותית על ידי בני אדם שונים, המתלבשים באופן שמבטא את מה שהם רוצים לומר דרך בגדיהם.
לא זו בלבד, אלא שיש לבגדים משמעות גם בהקשרים גופניים, וההלכה מתייחסת לבגדים בצורה מגוונת: "…לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה", "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו", "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ", וכמובן ההלכות הנוגעות להקשרי צניעות ואופי הלבוש. כל אלה יחד מלמדים על החשיבות הגדולה של הלבוש, על משמעות הבחירה בו, על עניינים רבים הקשורים בעולמו הפנימי של האדם דווקא, ומובעים דרך הלבוש.
יש אפוא להבחין הבחנה משמעותית בין סוגיית השיפוט ובין סוגיית העצמיות. תכונה אנושית מתמדת היא הדרך בה אנו מסתכלים על בני אדם אחרים, ומבקשים ללמוד דרך הלבוש שלהם את מה שהלבוש למעשה מסתיר. כאן נכון להתמלא במידת החסד והעין הטובה, ולהזכיר לנו באופן מתמיד כי אפשר שיש פער ענק בין מה שמתגלה לעין כל ובין מה שבאמת קיים.
טוב יהיה שנאמץ עמדה מאירה זו ביחס למפגש עם בני אדם, טוב שצוותי הוראה בבתי ספר לא יסיקו מסקנות מיידיות מהלבוש אותו הם פוגשים, ובעיקר – טוב שנדע כי ענייני לבוש קשורים גם בפערים תרבותיים, ומה שנראה טוב במקום אחד הוא בעייתי במקום אחר ולהפך. לעולם עין טובה היא מידה שראוי לנקוט בה, והזהירות מהסקת מסקנות היא חיונית.
אולם, כאשר מדובר בלבוש אותו אנו בוחרים לעצמנו – טוב יהיה להתאים אותו למה שאנחנו באמת, ולמעלה מכך – למה שאנו מבקשים להיות. הלבוש הוא אכן אחד מדרכי הביטוי החיצוניים שלנו, והוא חובר לדיבור, לשפת הגוף, ולדרכים אחרות בהן אנו מוציאים את מה שבתוכנו כלפי הבריות. השילוב שבין יופי וצניעות, אסתטיקה וענווה, נוחות ורוחניות – הוא מה שיש בו כדי לבטא את התכונות העמוקות שבנו, ואת מה שאנו ראויים להימשך אליו.
בגדי הכהונה במקדש הם לכבוד ולתפארת, ואנו ככוהנים במדינה ראויים ללכת בדרך זו, ולהתאים את לבושנו למערכת הערכים והאנושיות שבתוכנו.
