ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"לא שאני צריך להם אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם. למה? כדי להעלות אתכם בפני כל האומות שיהיו אומרים ישראל מאירים למי שמאיר לכל. משל לפקח וסומא שהיו מהלכין. אמר הפקח לסומא בא ואני סומכך והיה הסומא מהלך. כיון שנכנסו לבית אמר הפקח לסומא צא והדלק לי את הנר והאיר לי, שלא תהא מחזיק לי טובה שלויתיך לכך אמרתי לך שתאיר. כך הפקח – זה הקב"ה שנאמר (דה"ב טז, ט): 'כי ה' עיניו המה משוטטות בכל הארץ'; והסומא – אלו ישראל שנאמר (ישעיה נט, י): 'נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף' – בעגל בששה שעות; והיה הקב"ה מאיר להם והנהיגם שנאמר (שמות יג, כא): 'וה' הולך לפניהם יומם'. כיון שבאו לעשות המשכן קרא למשה ואמר לו 'וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ' אמרו ישראל (תהלים יח, כט): 'כי אתה תאיר נרי' ואתה אומר שנאיר לפניך?! אמר להם בשביל להעלות אתכם שתאירו לי כשם שהארתי לכם. לכך נאמר (ירמיהו יא, טז): 'זית רענן'".
המדרש שלפנינו (שמות רבה, פרשה לו, סימן ב) מבקש להתמודד עם אחת השאלות התיאולוגיות הסבוכות ביותר: פשר הנצרכות האלוקית לכאורה למעשי האדם. בהסבר ראשוני ופשוט, הדרשן מציג את הדלקת המנורה לא כצורך פונקציונלי באור, אלא כמעשה פדגוגי שנועד לשמר את כבודם של ישראל. המשל על הפיקח והסומא מבהיר כי הבקשה להדליק את הנר אינה נובעת מחשיכה אצל המורה, אלא מחשיכה אצל המודרך – חשיכה נפשית של חבות ותלות המכונה "נהמא דכיסופא". לשון המדרש מביעה את תמיהתם של ישראל: "ואתה אומר שנאיר לפניך?!", ובכך חושפת את הפער המטאפיזי בין האינסוף לבין הנר האנושי הדל.
מדוע בחר המדרש להגדיר את ישראל כ"סומא" דווקא ברגע של "צהריים", תוך הסתמכות על נבואת ישעיהו: "כשלנו בצהריים כנשף"?, מדוע המעבר מן המדבר אל המשכן מחייב שינוי כה דרסטי ביחסי הכוחות שבין הבורא לנברא? כיצד "שמן זית זך", שמופק מתוך כתיתה, הוא המענה לעיוורון הרוחני של חטא העגל?
הדיון המהותי נפתח בזיהוי קושי פילולוגי ותיאולוגי עמוק: החטא בצהריים. חטא העגל, על פי המדרש, לא התרחש בחשיכה, אלא "בצהריים" – תחת קרני האור של הגילוי האלוקי בסיני. כאן טמון האתגר: השפע האלוקי, כשהוא ניתן באופן חד-צדדי ופאסיבי ("וה' הולך לפניהם"), עלול להפוך למסנוור ומעוור. אדם המקבל הכל ללא מאמץ, מאבד את זהותו האוטונומית ונעשה כ"סומא" הנגרר אחר הפיקח. העיוורון בצהריים הוא אובדן ה"אני" מול האינסוף. הפתרון הכולל שהמדרש מציע הוא המעבר מ"ללוות את הסומא" ל"להדליק את הנר".
הציווי "ויקחו אליך שמן זית זך" בפרשתנו אינו רק הוראה טכנית, אלא מהווה מהלך של שיקום עבור עם ישראל. הקב"ה תובע מישראל ליצור אור משלהם, אור המופק מתוך ה"זית הרענן" – דימוי ליכולת האנושית לצמוח מתוך הכתיתה והמאמץ. הדיון המדרשי מעתיק את מרכז הכובד מהצורך באור אל הצורך של המאיר. הקב"ה "מביים" כביכול צורך, כדי להעניק לאדם את המרחב שבו הוא אינו רק מושא לחסד, אלא סובייקט פועל המעניק חזרה לבוראו.
המסקנות: השראת השכינה בתחתונים אינה תלויה בכמות האור האלוקי, אלא ביכולת של האדם לייצר "אור חוזר". המדרש קובע שהתכלית אינה הגעה ליעד ("נכנסו לבית"), אלא היכולת לתפקד בתוכו כשותף. חסד גמור המוחק את אישיות המקבל הוא צורה של עיוורון. אהבה אמיתית, אלוקית כאנושית, חייבת לכלול צמצום המאפשר לצד השני להאיר. בכך, "זית רענן" הופך לסמל של חיוניות שאינה קופאת על שמריה אלא הופכת את הקושי לזוהר, ואת הנתמכות לעצמאות 'רוחנית' המאירה למי שמאיר לכל.
