ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת תצווה נפתחת בציווי שאיננו דרמטי לכאורה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה… וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ… לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". אין כאן מעמד הר סיני ואין קריעת ים. יש שמן. יש מנורה. יש בגדי כהונה. יש מלאכת קודש יומיומית.
דווקא בפשטות הזו טמון סוד גדול: האור הלאומי איננו תלוי רק ברגעי שיא, אלא בהתמדה שקטה של אחריות. המנורה אינה נדלקת מהתלהבות חד-פעמית, אלא מ"נר תמיד". היא דורשת שמן זך – זיכוך, סינון, עבודה מדויקת. גם בגדי הכהן הגדול אינם בגדים סמליים בלבד; הם "לכבוד ולתפארת", אך גם נושאים על ליבם את שמות בני ישראל.
לוי אשכול תואר כפשרן נצחי, מבקש "חצי קפה חצי תה". לעיתים פשרה היא חולשה; לעיתים היא חוכמה. בגדי הכהן משלבים זהב ותכלת, ארגמן ותולעת שני – מורכבות. מנהיגות של אור יודעת מתי לעמוד בתקיפות ומתי לגשר. לא כל פשרה היא ויתור על אמת; לפעמים היא הדרך לשאת את כל השמות יחד. הכהונה איננה כוח של שליטה אלא של נשיאה. מנהיגות איננה צריבה של סיסמאות, אלא משקל של שמות ממשיים על החזה. פרשת תצווה מזכירה שהשאלה אינה רק מי מדליק אש – אלא מי מחזיק אור.
בפרשת וירא מתואר ההמון הסובב את בית לוט. "וַיִּסְגְּרוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַדֶּלֶת" – לא רק דלת עץ נסגרת שם, אלא לב אנושי. סדום חטאה לא רק באידיאולוגיה, אלא באטימות מוסרית. היא הפכה את הזר לאיום, את החסד לעבירה. כשאנו פוגשים התפרצויות של המון כנגד שתי חיילות, שכל חטאן היה להימצא בזמן ובמקום הלא נכונים – אנו שומעים הד רחוק של סדום בו אנשי סדום מבקשים מלוט להוציא להם את האורחים כדי שיפגעו בהם.
נשמע מוכר? לא הוויכוח על הגיוס הוא הבעיה; אברהם לימד אותנו להתווכח אפילו עם הקב"ה. הבעיה מתחילה כשהאדם הפרטי נמס אל תוך עדר, כשהזולת חדל להיות אדם והופך לסמל. אלימות של המון איננה ביטוי של אמונה; היא קריסה של אמונה. מנורת המקדש איננה אש מתפרצת – היא אור יציב. גם לא מובן כיצד אפשר להדיר נער יהודייה ספרדייה כשרה מבית ספר בגלל מוצאה או נער יהודי מזרחי משיבה בגלל מוצאו. אם בגדי הכהן נושאים 12 שמות – אין שבט מיותר. חברה שמפחדת משונות סוגרת דלתות סדומיות. אוהל אברהם פתוח לארבע רוחות. ויכוח – כן; הדרה – לא.
באותה מידה, כששכן מוחה על תפילה בבית פרטי בסביון, השייכת לרב ביסטריצקי, איש חב"ד, מחשש לירידת ערך נכס, השאלה איננה רק משפטית; היא זהותית. עד כמה אנו מסוגלים להכיל ביטוי דתי או תרבותי שאיננו שלנו? תצווה מזכירה: כבוד ותפארת אינם תחרות על מרחב, אלא יצירת מרחב משותף.
בנוסף, בבתי חולים מזהירים מפני עומסים כלכליים כבדים. הדילמות מורכבות: מוסר אוניברסלי של טיפול במהגרים מחפשי עבודה ושב"חים מול משאבים מוגבלים, כי הרי אין איש שישלם את חשבון שהותם בבתי החולים (בית חולים "איכילוב", לדוגמה, נמצא כבר בחוב של 50 מיליון שקלים). גם כאן תצווה מלמדת: לשאת שמות על הלב פירושו לאזן בין חסד לצדק, בין רחמים לאחריות לאומית. אין פתרונות קסם, יש צורך בשיקול דעת אמיץ.
כל זה מבית. ומה קורה מחוץ? המזרח התיכון משתנה לנגד עינינו. משטרים שמגדירים את ייעודם כהשמדתנו, חווים לעיתים את להב החרב המתהפכת על צווארם. איראן הקיפה את ישראל בטבעת חנק – ונחנקת בעצמה. אין שמחה לאיד על דם אדם; יש הבנה היסטורית: אידיאולוגיה של שנאה מכלה גם את ביתה.
אך לצד המתרחש הרחק, יש אתגר קרוב: נשק בלתי חוקי שמציף מרחבים אזרחיים, אנרכיה מקומית, אלימות יומיומית ומלחמה על עקרונות – למי שטרם שם לב: ארץ ישראל נמחקת מהמפות בגוגל ובוויקפדיה על ידי ארגונים פרו-פלשתיניים, ובמקומה מופיעה "מדינת פלשתין" . מדינה שיודעת להשיג עליונות אווירית חייבת גם להדליק נר תמיד של אכיפת חוק עקבית, סיזיפית, לא מתוקשרת. אור איננו רק כיפת ברזל; הוא גם שוטר תנועה, עובד סוציאלי, מורה, רופא. הוא נוכחות יומיומית.
"ואתה תצווה" – האחריות איננה מופשטת. היא פונה אליך. אליי. להדליק נר תמיד במרחב שבו אנו פועלים: בבית, בבית הספר, בבית החולים, בכנסת, ברחוב. לא להיסחף אחרי המון, לא להדיר שבט, לא להפקיר שכונה לאנרכיה, לא להיכנע למלחמת תודעה.
האור של תצווה איננו מסנוור. הוא עקבי. הוא נושא שמות. הוא מבקש מאיתנו להיות חברה שאינה סדום, שאינה עמורה, אלא אוהל פתוח עם מנורה דולקת. והשאלה הגדולה איננה מה עשו אתמול – אלא איזה נר נדליק מחר.
