מערכת שבתוןמרגע שמשה רבנו נולד, כמעט שאין פרשה בתורה שבה שמו אינו נזכר. לא רק נזכר – אלא ניצב במרכז. הוא היוצא והבא, המדבר והמצווה, העולה להר והיורד אל העם. הוא לב הסיפור, הדמות שסביבה נרקמות ההנהגה, ההתגלות, היציאה ממצרים, מתן תורה והקמת המשכן. קשה לדמיין את ספר שמות בלי משה; קשה לדמיין את המדבר בלעדיו. ודווקא משום כך בולטת כל כך פרשת תצווה – הפרשה היחידה מאז לידתו, שבה שמו אינו מופיע כלל.
פרשנים רבים עסקו בהיעדר הזה. יש שראו בו הד לתפילתו של משה לאחר חטא העגל: “מחני נא מספרך אשר כתבת”. חלק מלמדים אותנו על כך שגם משה רבנו הוא בשר ודם, ואחרים מספרים שיש פה רמז לתאריך ז' באדר, שתמיד חל בשבוע של תצווה, ובו משה רבנו "הסתלק מהעולם".
אך שמעתי פעם פירוש אחר, פשוט מאוד ועמוק מאוד כאחד. פרשת תצווה היא הפרשה של אהרון. כאן מתוארים בגדי הכהונה לפרטי פרטיהם – האפוד, החושן, המעיל, הציץ שעליו חקוק “קדש לה’”. כאן מתקדש אהרון לכהונה, כאן הוא נכנס אל לב המקדש כדמות המרכזית. אם נרצה לדמות זאת בלשון ימינו – זהו יום החתונה שלו או יום הבר-מצווה שלו, הרגע שבו הוא עומד באור הזרקורים.
וכאן מתגלה גדלותו של משה באופן אחר לגמרי. כל השנה הפוקוס עליו. הציבור פונה אליו, מבקש עצה, ברכה, הנהגה. לו היו משה ואהרון הולכים יחד לאירוע משפחתי, סביר להניח שרוב האנשים היו מתקבצים סביב משה, מבקשים לשמוע דבר, להצטלם, לשאול שאלה. אהרון, בענוותו, היה ודאי מפנה מקום. אבל בפרשה הזאת, כך נדמה, משה עצמו בוחר לזוז הצידה. לא להיעלם במציאות – אלא להיעלם מן הכתוב. לא לגנוב את ההצגה לאחיו ביום חגו.
יש כאן שיעור נדיר באחווה ובמנהיגות. היכולת לומר: לא כל במה היא שלי. לא כל אור צריך ליפול עליי. יש רגעים שבהם תפקידי הוא לא להאיר – אלא לאפשר לאחר להאיר. זו אינה מחיקה של העצמי, אלא ביטוי עמוק של ביטחון ושל אהבה. רק מי שיודע את ערכו באמת, יכול להרשות לעצמו שלא להיות מוזכר.
כמה השיעור הזה נוגע לחיים שלנו. במשפחה, כשיש שמחה לאחד הילדים, ואח או אחות מתקשים לשאת את העובדה שהפעם תשומת הלב אינה מופנית אליהם. במקום העבודה, כשמישהו אחר זוכה להכרה, ואנו חשים דחף להזכיר גם את חלקנו. ובמרחב הציבורי, כשדמויות בכירות מצטלמות לצד חטופים, פצועים או משפחות שכולות – לפעמים מתוך רצון כן לעזור, ולפעמים גם מתוך צורך להיות במרכז התמונה. לא כל מקום הוא במה, ולא כל כאב זקוק לליווי של זרקורים.
פרשת תצווה מזכירה לנו שמנהיגות אינה רק היכולת לעמוד בראש, אלא גם היכולת לפנות מקום. משה רבנו, גדול הנביאים, מלמד אותנו שגדולה אמיתית אינה נמדדת רק בנוכחות, אלא גם ביכולת להיעדר כשצריך. יש רגעים שבהם האח הגדול מפנה את הבמה לאחיו, והשתיקה שלו מדברת בקול רם יותר מכל נאום.
אולי זו אחת מצורות האהבה העמוקות ביותר: לאפשר לאחר להיות במרכז בלי לחוש מאוים. ואולי זו גם אחת מצורות המנהיגות הנדירות ביותר: לדעת מתי להוביל ומתי לזוז צעד לאחור.
