מירון ח. איזקסוןבתחילת פרשת "תרומה" אותה קראנו בשבת שעברה נאמר: "…מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". הפשט כמובן מכוון לפנייה לצורך התרומה לאנשים ולקבלתה. נדמה לי שאפשר ללמוד כאן משהו מרחיק לכת יותר: מיהו האיש, או כיצד נגדיר "איש" – זה אשר ידבנו לבו: התורה מציבה בפנינו הגדרה נוספת למהות האנושית, ומעמידה במרכזה את הנדיבות הנובעת מהלב.
ככל שחולפות השנים התחושה היא שאופיו של אדם ונטיות התנהגותו גוברים כמעט על כל ממד אחר באישיותו. לא פעם נדמה שהאידאולוגיה שלנו מושפעת לא מעט מנטיות ליבנו ואופיינו, ובכל מקרה האופן שבו נבטא את אמונותינו בוודאי יושפע ביותר מקווי האישיות שלנו. למשל, אדם שנוטה להקצנה ואפילו לאלימות, יכול למצוא "הצדקה" לנוהגיו בין אם עמדותיו נוטות לצד "הימני" או "השמאלי" ואפילו "הדתי" או "החילוני". מובן שאין הדברים מוחלטים, ואף ישנה אפשרות (לא פשוטה) לשינויים בהתנהגותנו ולתהליכי חינוך פנימיים.
תחושה זאת של נטיות לב יסודיות מתחזקת בפרשת תצווה. "חכמי לב" הם אלה שעומדים במרכז הפרשה, וניתן לכנותם בשפת ימינו כבעלי אינטליגנציה רגשית (דומני שאימי המנוחה רות איזקסון ז"ל אמרה לי לראשונה שהביטוי "חוכמת לב" הוא מילה נרדפת לסוג רגשי זה של האינטליגנציה). האם האדם זוכה להיות חכם לב מפני שהשם מילא אותו "ברוח חכמה", או שהקב"ה מחזק אותו בכך רק לאחר שהייתה לאדם נטייה לכך?
מעניין ש"אווירה" זאת מתחזקת כאשר מדובר בפרשתנו על אהרון הכהן. עליו ככהן גדול יהיו מצויים שמות בני ישראל, הוא "יישא" אותם "לזיכרון". הוא יעשה זאת "על לִיבו".
מובן שמשימה תמידית זאת היא קשה ומחייבת ביותר. ליבו של אהרן הכהן אמור לשאת זיכרון ומשפט של עם שלם. הוא יהא מסוגל לכך, כיוון שגם אצלו ההתרחשות שבלב היא הגורם המוביל את אישיותו. מי שזכה להכין את פרטי הקדושה האלה מובל על ידי תבונת הלב, ומי שמממש את השליחות הרוחנית הלאומית עושה זאת בצמידות מחייבת ומלאה לליבו.
מובן שהחלוקה בין "טבעו" של אדם, לבין מידותיו, עבודתו הפנימית, אחריותו האישית, חופש הבחירה שלו וכו' אינָה ניתנת להגדרה אנושית מדויקת. אבל החיבור הקשה וההכרחי בין לב לחוכמה בכלל, ולחוכמה המסוימת של הלב עצמו, היא הפלא המאפשר את משימת הכהן הגדול ואת מקומו של המשכן.
