הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשת השבוע, פותחת בתיאור יציאת מצרים, ומספרת בין היתר גם על כך שמשה לוקח את עצמות יוסף עמו (שמות י"ג י"ט). עצמותיו של יוסף ממשיכות ללוות את עם ישראל במסעם במדבר, ובשנות כיבוש הארץ וחלוקתה. רק לאחר שמסתיים תהליך הכיבוש והירושה, לאחר מותו של יהושע, מתוארת קברות יוסף כמסופר בספר יהושע "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה…" (יהושע פרק כ"ד פס' ל"ב). מה עניינם של עצמות יוסף ביציאת מצרים ובמהלך הנדודים במדבר? המשנה במסכת סוטה עוסקת בשאלה זו ומביאה צד מסוים בעיקרון "מידה כנגד מידה" המיושם הלכה למעשה, וכך אומרת המשנה: "יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו…משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו.." (סוטה פר' א' משנה ט'). הסבר אחר, סגירת מעגל, הגאולה כרוכה בתיקון חטא מכירת יוסף. החזרת עצמותיו על ידי אחיו, וקבורתם לאחר כיבוש וחלוקה בשכם, בה נמכר, הינה סגירת מעגל כפי שמבטא זאת המדרש: "כך אמר הקב"ה לשבטים מכרתם את יוסף? השיבו עצמותיו למקומן…" (בראשית רבה, פרשה פ"ה, ד"ה וירד יהודה).
במילונים של העברית החדשה מצוי הצירוף מוֹחַ עֶצֶם. בלשון חז"ל מוח אינו רק החומר שבעצמות אלא בעיקר החומר (האפור) שבגולגולת, ואולם לדעת הרופאים בצירוף, מוח עצם יש משום הטעיה, כי על פי הידע הקיים היום יש הבדל מוחלט בין החומר שבגולגולת ובין החומר שבעצמות. ייתכן שעל רקע התנגדות הרופאים נוצר הצירוף מֵחַ עצם (או מֵחַ עצמות).
הביטוי עצמות יוסף מבטא מהות. המילה "עצם" מבטאת עצמיות והיא בעלת משמעות מעבר לאיבר או לחלק בגוף. יוסף הוא מי שמבטא בעצמותו, במהותו, בסיפורו האישי, את תקוות גאולת האומה בכללה, החל ממכירתו על ידי אחיו וירידתו לגלות מצרים האישית, דרך ירידתו הנוספת והשלכתו לבית האסורים, וצמיחתו המחודשת של יוסף שהפך למשנה למלך מצרים.
על פי חז"ל עתידים להיות שני משיחים: הראשון, משיח בן יוסף – שיכונן את השלבים המעשיים-חומריים כהקמת מסגרות לאומיות וקיבוץ העם לארצו. הגאון מווילנה הרבה לעסוק בנושאים אלו, ואפיין את דמותו של משיח בן יוסף בספר 'קול התור' שכתב תלמידו רבי הלל משקלוב. לפי הגר"א המושג "משיח בן יוסף" היא גאולת עם ישראל בכוחות עצמו ובדרך הטבע, גאולה שהיא פרי יוזמה אנושית, הגאולה תתבצע בשלבים, כמו בבניית בית שני – ברשת ובסיוע של אומות העולם. תקופה זו תתאפיין בהתחזקות מדינית ובחזרה בתשובה (ר' הלל משקלוב, קול התור, בני-ברק תשכ"ט, פרקים א-ב).
השתלת מח עצם היא גישה טיפולית מקובלת היום לכמאה מחלות שונות בהן מערכת ייצור תאי הדם האדומים ותאי החיסון. תרומת מח עצם מתבצעת בבנק הדם שבבתי החולים. לעתים מח העצם המשמש להשתלה, מתקבל מהחולה עצמו ולאחר תהליך רפואי שעובר החולה, מח העצם מוחזר אליו. תורמי מח עצם חייבים להיות זהים למושתל, מבחינת מאפיין סיווג הרקמות.
מצווה גדולה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה. שכן מצווים אנו אף להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (דברים כ"ב, ב'), על אחת כמה וכמה שאת נפשו אנו צריכים להשיב לו ולהצילו. ההלכה קובעת שאין אדם מחויב להיכנס לסכנה ממשית כדי להציל את חבירו, אבל יש בזה מצווה ומידת חסידות. על פי זה מובן הדין לגבי תרומת איברים מאדם חי שאינה חובה אבל המתנדב ותורם מקיים מצווה גדולה ויש בזה מידת חסידות. ואמנם יתכן שבחלק מן התרומות הללו אין סכנה ממשית, ואף-על-פי-כן אין חובה לתרום. משום שכתב הרדב"ז, שאין חיוב לתרום איבר עבור הצלת החבר (רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז). לגבי תרומת דם, ברור שיש מצווה לתרום דם עבור חבר הנמצא בסכנה. אלא השאלה היא האם על פי התורה ניתן לחייב אדם לתרום מדמו. כתב הרב וואזנר, שבמצב שיש חולה מסוכן הנצרך לדם נדיר, חובה על מי שיש לו אותו סוג דם לתרום, כדי להצילו. ואפילו אדם שחושש שמא יחלה מעט בעקבות התרומה, מחויב לתרום, הואיל ואין סכנה בתרומת דם, והצער המועט או החשש מפני מחלה קלה, אינם יכולים לשמש תירוץ להשתמטות מקיום המצווה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (שבט הלוי ח"ה, סי' רי"ט). ואמנם בזמן שישנם אנשים אחרים שיכולים לתרום דם, מסתבר שאדם חלש יכול לומר, עדיף שבריאים וחזקים ממני יתרמו. אבל כאשר אין מי שיתרום, וחיי אדם בסכנה, חובה לתרום דם (עיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ז, סי' כ"ג). הרב משה שטרנבוך בהתייחסו לתרומת מח עצם דן בשאלה האם תרומה זו היא כתרומת דם רגילה ובגדר חובה או כתרומת אבר שאינה אלא מצווה גדולה ומידת חסידות? מסקנתו שיש לדון תרומה זו כתרומת אבר ולא ניתן לכפות זאת "אמנם למעשה נלע"ד שאף שלא נוכל לחייבו לתרום, אם מתנדב לשם שמים מקיים מצוה גדולה ומותר" (תשובות והנהגות כרך ה' סימן שפ"ז).
(בשלח תשעח)
