פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחד הקטעים המשונים ביותר בפרשת יציאת מצרים מתאר את תהליך הפיכתם של מנהיגי העם, משה ואהרן, בצו הקב"ה, ממנהיגים רציונליים, שהגיעו זה כבר לגיל גבורות(!), רבי כוח בתבונתם ובמוסריותם, הלוחמים בעד עקרונות של חירות וצדק, ל"בעלי מופתים" פלאיים, העוסקים בלחשים מיסטיים ומגיים, ומתחרים עם חרטומי מצרים ומכשפיה בעשיית להטוטים ובמלחמות שדים: "ומשה בן שמונים שנה, ואהרן בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמור: כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה, יהי לתנין… ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן" [ז, ז-יא].
"ברומא", אומר הפתגם המאוחר, "התנהג כרומאי". משה ואהרן מפנים לשעה קלה את התבונה והשכל, ומתמודדים עם המצרים במגרש שלהם, בתחום הכשפים והשדים (ראו סנהדרין סז, ע"ב: "בלטיהם – אלו מעשה שדים, "בלהטיהם" – אלו מעשה כשפים") .
המדרש, כדרכו, מרחיב את היריעה לתיאור מלבב עוד יותר: "באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם, ומקרקר אחריהם כתרנגולת, ואומר להם: כך אומנותו של אלוקיכם? בנוהג שבעולם, בני אדם מוליכין פרקמטיא [=סחורה] למקום שצריכין לה. כלום מביאין מורייס [=ציר של דגים] לאספמייא? דגים לעכו? אין אתם יודעים שכל המכשפים ברשותי הן? מיד שלח להביא תינוקות מן אסכולי [=בית ספר] שלהם, ועשו אף הם כך [שמות רבה ט, ד]. ולא עוד, אלא שאת מילת הריבוי "ויקרא גם פרעה", פירשו חז"ל: "ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך" (ובפענח רזא מוסיף "שהייתה אשת פרעה שקולה כנגד כל החכמים והמכשפים"(!), בהתאם לדימוי שלפיו הנשים הן-הן אלופות הכשפים, ולפיכך אמרו במסכת אבות ש"מרבה נשים – מרבה כשפים"). והרי לפנינו מיני-קונגרס של עושי להטוטים, חרטומים ומכשפים!
מהו המסר החבוי בפרשה זו? וכי לא היה יכול הקב"ה להביא גאולה לעמו ללא תחרות כשפים זו? המסר האחד הוא שמשה ואהרן מקיימים את צו ה' ללא סייג. גם כשהוא נראה בעיניהם מוזר. אפשר, שיש כאן גם לקח לדורות: מנהיג אמיתי, צריך להתאים את כישוריו ומהלכיו לאויב הספציפי שמולו הוא ניצב, ולנקוט אמצעים שעשויים להיראות משונים במבט ראשון, אך סופם שיביאו לו את הניצחון.
עיון במקורות המשפט העברי מלמד שכמו בתחומים אחרים, דוגמת הקבלה ותורת הח"ן, גם התייחסותו למגיה על ענפיה השונים הוא יחס דו ערכי. מחד גיסא, אוסרת התורה כל פעולה שיש בה מן הכישוף והמגיה. וכבר ציוותה: "לא תנחשו ולא תעוננו". מאידך גיסא, מצויות לא מעט עדויות על שימוש נרחב במאגיה, גם על ידי בעלי הלכה מובהקים.
עדויות מרתקות מצויות במקורות המשפט העברי למקומם של המאגיה ומעשי כשפים בתחום ההלכה והמשפט. במיוחד בימי הביניים המאוחרים ובעת החדשה. ספרות השו"ת הענפה אוצרת בקרבה עולמות שלמים של מעשי כישוף ומגיה עממית, גורלות וקמיעות (ראו מחניים 14 (תשס"ג)59-78).
ברבות הימים הלכו וניטשטשו הגבולות שבין ה"כישוף" האסור והמותר. עד כדי כך, שרבי אליעזר ממיץ, מגדולי בעלי ההלכה בצרפת במאה ה-12,כתב בספרו "יראים": "תניא, המכשף – זה העושה מעשה ולא המאחז את העיניים. ושאלתי את מלמדיי מהו כישוף ולא שמעתי מהם דבר מיושר על זה. ונראה לי שכל דבר הנעשה בהשבעת שדים אינו כישוף".
במקרים אחרים, נמנעו חכמים מלנהוג במצוות מסוימות, שמא יאשימו אותם בכישוף. וכך למדנו בתורתם של בעלי התוספות, בדיני אבלות: "ומה שאין נוהגין עתה לעשות עטיפת הראש וכפיית המיטה סמכינן אהא דאמרינן בירושלמי "אכסנאי אינו חייב בכפיית המיטה, דלא לימרון [=שלא יאמרו] חרש [=מכשף] הוא". הלכה זו מופיעה בנוסחים שונים גם בתורתם של חכמי אשכנז, דוגמת המהר"ם מרוטנבורג והראבי"ה.
עד כמה חדרו המאגיה והכישוף לעולמה של ההלכה במזרח אירופה אפשר ללמוד גם משלוש תשובות עוקבות בעניין "הלכות מעונן ומכשף" שבאו בספר תשובותיו "טוב טעם ודעת" לרבי שלמה קלוגר, מגדולי חכמי גליציה במאה ה-19. בתשובה המרתקת ביותר מביא המשיב תיאור חי של "סיאנסים" שפשו בקרב בני התקופה: "והנה נפשו בשאלתו עבור המעשה הרעה אשר נתחדש לקסום ולנחש בהשולחנות בידיים ריקניות… וקסם יקסמו בו [=בשולחן], רק שאמרו שעל ידי סמיכות [=השענת] הידיים בסמיכה שאין בה ממש לטובה, יתחיל [=השולחן] לדלג ולהתנענע כאייל פיסח, תיכף אמרתי שהוא מין כישוף וחלילה לעשות כן!".
סוף דבר: דור דור וחכמיו, דור דור ומכשפיו, דור דור וקוסמיו. והחכם עיניו בראשו, להבחין בין חמור לערוד, ובין תכלת לכרתי, ולהבדיל בין מכשף לשעה שחכם ונבון הוא, לבין בעל מופת שכל "חוכמתו" אינה אלא אחיזת עיניים ומעשה תעתועים.
(וארא תשעז)
