דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"בכל שנה, ממש בר"ח אדר (בשנים מעוברות באדר ב – אל תשאלו איך הוא יודע!) עץ המילה שבחצר ביתנו מתחיל ללבלב, ואני נדרכת.
אם כבר טור, החלטתי להרשות לעצמי וידוי קטן: לאורך שנים לא סבלתי את פורים. שהשם יסלח לי, אבל באמת שכל הבלגן, התחפושות, השיגעון סביב משלוחי המנות, הלחץ להספיק לשמוע מגילה ואז להתארגן מהר לסעודה שחלק מהמשתתפים בה לא ממש יזכרו כי היו שיכורים מדי – הכניסו אותי להיכון רגשי.
כשהילדים היו קטנים, לא רציתי להיות זאת שמשביתה שמחות, אבל עדיין הייתה עליי החובה ההורית לדאוג שלא "יסתובבו", שלא ייכנעו ללחץ חברתי, שלא יעשו דברים שאותי הפחידו. בפועל יצא שלאורך התקופה הזאת הסתובבתי עם מרמור מעיק בלב, שלא אחת גם התפרץ החוצה כמצב רוח רע. לא ידעתי איך לאזן בין הרצון לשמוח, לרצון להגן על מה שחשוב לי.
ובכן, גלגל השנה לא ממש שואל אותי. כשעץ המילה מתחיל ללבלב, זהו סימן בדוק ומובהק לכך ששבת זכור, תחנה אחת לפני פורים, מעבר לפינה.
הלחץ התעצם באותן שנים בהן מלך ואני תמרנו בין קריאות, כדי שגם אני אוכל לשמוע את המגילה. הייתי מגיעה רצוצה ומותשת אחרי תענית אסתר ורק מחכה שיעבור. וכשעבר, מייד נזרקתי לניקיונות הפסח, להיסטריה להספיק, לצרחות על הילדים שלא ילכלכו.
בשנים האחרונות נראה לי שסוף-סוף השלמתי עם פורים. יודעים מה, הרבה מעבר להשלמה, אני אפילו מצפה לו בשמחה. מהלבלוב המרהיב של עץ המילה אני לומדת להתאים את עצמי לזמנים, לקבל את שינויי העונות, את המעברים, להתפעל מההיענות שלו לשלוח ניצנים בדיוק כשצריך, בלי תירוצים וטענות.
בזהירות אוסיף שיכול להיות שגם המלחמה והאיומים הכניסו פרופורציות לתפיסה שלי, לברך על מה שיש, על הזכות לחגוג את כל חגי ישראל באשר הם.
לפני כמה ימים, מלך ואני הלכנו להרצאה מרתקת על מגילת אסתר. כשיצאנו מלך אמר לי "עובדות היסטוריות או לא, המסר העיקרי של המגילה טמון במשמעות של מה זה אומר להיות יהודי". שאלתי אותו למה הוא מתכוון. "להיות יהודי אומר שאתה מיישר מבט למי שרוצה לחסל אותך. בשום אופן לא משתחווה".
אני לוקחת את דברי החכמה האלה גם לתפיסה הפרטית – לא משתחווה יותר, לא לפחדים, לא לאילוצים ולא ללחצים. מקדמת בברכה את מה שממילא חייב לחול.
