הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)מדי שנה לקראת ליל הסדר, שואלים אותי שאלה מוזרה: כמה זה כזית? ותמיד אני עונה תשובה פשוטה: כזית זה כזית. רבים לא מבינים את התשובה שלי וחושבים שהתבלבלתי, ולכן שואלים אותי שוב: אבל כמה זה כזית? אבל אני מתעקש ועונה את אותה תשובה: כזית זה כזית. ואם לא הבנתם אז כזית זה כמו זית, בערך בגודל של זית.
השאלה הזו לא באה בחלל ריק, כמובן. יש חובה לאכול בליל הסדר כזית מן המצה ומן המרור. מסיבות שונות יוצא שאנו אוכלים ארבעה או חמישה זיתים מן המצה, וזאת מלבד סעודת החג. דיונים שונים עוסקים בשאלה כמה זה "כזית", כשהדעות המחמירות מגיעות עד לכדי כמעט מצה שלמה. זה כמובן לא יעלה על הדעת. בליל הסדר, סעודת החירות, ייתכן שאדם יאביס את עצמו בכמעט ארבע או חמש מצות שלמות?
תוסיפו על הכך את החומרה לאכול את הכזית תוך שיעור זמן מצומצם, ועוד את החומרה להשתמש במצות עבודת יד, שקשות יותר לעיכול, וקיבלתם סכנת נפשות של ממש! השכל הישר מורה שלא ייתכן שלכך כיוון המשורר.
לכן, לכל מי ששואל אותי כמה זה כזית, אני נוהג לענות כפי שאני עונה – זה כגודל כזית. לא צריך לשקול. לא צריך למדוד. ההלכה היא לא מדע מדויק. תעריכו כמה זה כזית בגודל של מצה (רמז: בערך בגודל של כרטיס אשראי) – ותאכלו בשמחה. כמובן, זה לא חידוש שלי. כבר הגאונים כתבו על כך שמידות הזית לא משתנות, וגם הרב יוסף קפאח הורה לכל מי ששאלו אותו על כזית, ש"כזית זה כזית".
את סוגיית הזית הבאתי כאן רק כדוגמה לבעיה שהשתלטה לנו על הפסח – החומרות המוגזמות. אינני מקל ראש בחומרות. יש מקומות שחשוב להחמיר בהם. לדוגמה, פיקוח נפש. דוגמה אחרת: צורכי ציבור. עוד דוגמה: צער הבריות. גם בפסח יש מקום להחמיר. איסורי חמץ נשנו ושולשו, וניכר שהתורה עצמה החמירה בחמץ כשאסרה על הימצאותו כלל בבית (ולא רק על אכילתו). לכן אני מבין את ההחמרות בנוגע לחמץ, גם אם על חלקן אני לא מסכים.
אבל מה הקשר בין חומרות בדיני החמץ ובין החומרה הזו של שיעור "כזית"? לשיעור אכילת המצה אין כל קשר לאיסורי החמץ. מאיפה הגיעה החומרה הזו, שגורמת לאנשים להאביס את עצמם במצה שלא מתעכלת?
עוד דוגמה: מצות עבודת יד. היום נוהגים לקנותן לפחות עבור ליל הסדר, משום שאנשים רואים בכך הידור, שכן הן נעשו לשמן. אבל למעשה, מי שחושש מחמץ, ברור שמצת מכונה עדיפה. הסיכוי להימצאות חמץ (חלק שלא נאפה כראוי או ששהה יותר מי"ח רגעים) במצת מכונה נמוך לאין שיעור ממצות עבודת יד (וזאת מלבד העובדה שהן בהרבה יותר טעימות). משום כך הורו פוסקים כמו הרב יוסף משאש להשתמש דווקא במצות מכונה בליל הסדר.
במה ראוי אם כן להחמיר – בכך שבן אדם יעשה את המצה או בכך שלא יהיה סיכוי לחמץ? ודאי שהחומרה האחרונה עדיפה. ובכל זאת, אנשים מעדיפים מצות עבודת יד. עולם הפוך ראיתי.
אבל זה לא רק זה. גם בחומרות עצמן, צריך לראות ששכרן לא יצא בהפסדן. דוגמה טובה לכך היא איסור הקטניות. כן, זה מנהג רב שנים, שמי שאוחז בו יכול להמשיך בו. אבל מה קורה כשמתחתנים עם משפחה שכן אוכלת קטניות? כמה מתחים הדבר עלול להביא. לכן, צריך להפעיל שיקול דעת ולראות שהחומרה של הקטניות לא תיפגע בשלום בית או ביכולת שלנו לאכול סביב שולחן אחד.
נזכור: את קורבן הפסח אכלו משפחות שלמות יחד. הייתכן שהן היו מתחלקות לאוכלי קטניות וללא אוכלי קטניות? וכשאנו אומרים "כל דכפין יתיי ויכול", זה רק אם הוא שומר את כל המנהגים שלנו?
וכך לגבי איסור אכילת מצה שרויה. נכון, זה מנהג. אבל כמה הוא פוגע בשמחת החג. כמה הוא מקשה על מי שמבשל את מאכלי החג. אז מי שרוצה להחמיר, שיחמיר לעצמו. אבל שישים לב שהדבר לא פוגע באחרים.
הוא הדין לעוטפי הבית בנייר אלומיניום. זו כבר הגזמה מיותרת, שנראית יותר כשיגעון מאשר החמרה. גם כאן צריך לפעול בשיקול דעת – חומרה צריכה להיראות בסופו של דבר כחומרה ולא כמחלה. עצה שלי: תסתכלו סביבכם, תראו איך אנשים נורמטיביים מגיבים לכם, ותבינו אם עברתם את הגבול.
לסיכומם של דברים: יש חומרה שמביאה ברכה לאדם ויש חומרה שהופכת אותו למוזר ותמוה ואף פוגעת בסביבה או בשמחת החג. לכן, גם כשמחמירים צריך לעשות זאת בשיקול הדעת.
