מותק, המשפחות התחלפו
דמיינו שאתם מגיעים לבית זר, מניחים את התיקים, ומגלים שהמקרר מלא, יש בריכה בחצר, והלילה הקרוב לא יעלה לכם אגורה
דמיינו שאתם מגיעים לבית זר, מניחים את התיקים, ומגלים שהמקרר מלא, יש בריכה בחצר, והלילה הקרוב לא יעלה לכם אגורה
מי אמר שעשר המכות נשארו רק בספר שמות? מסתבר שגם הטבע הישראלי יודע לספר את סיפור יציאת מצרים בדרכו הצבעונית:
ליל הסדר הוא ערב קולקטיבי, סיפור לאומי שמבקש לחבר את כל מי שיושב סביב השולחן לחוויה משותפת של יציאה מעבדות
שעתיים לפני ליל הסדר. בתים מדיפים ניחוחות של מרק ושאר תבשילים. משפחות מתיישבות סביב שולחנות עמוסים. ילדים מתרגלים "מה נשתנה".
אבקש להקדיש מחשבה להתלבטות מקצועית שלדעתי נוגעת לרבים: עד כמה האמונה הדתית יכולה (צריכה?) להיות נוכחת בעבודה שלי. עבורי כעורכת
"זמן חירותנו" – לכאורה היה נכון הרבה יותר שחכמים יבחרו ב"זמן עבדותנו". ההצעה הזו אינה נובעת מעבדות מצרים, שכן מובן
צליאק היא מחלה אוטואימונית, שבה מערכת החיסון תוקפת את רקמות הגוף עצמו. המחלה נגרמת גם מחשיפה לגלוטן, שהוא חלבון המורכב
"ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר" (ויקרא ט ב), ולמה לא אמר לו פר אלא עגל? לפי שעל
ההגדה פותחת בשלושה משפטים שלכאורה אינם יוצרים רצף לוגי. המשפט הראשון עוסק במצה – "הא לחמא עניא – זהו לחם
אירועי השנים האחרונות, ובמיוחד החודשים האחרונים, בהם מצאנו את עצמנו פעם אחר פעם רצים לקול האזעקות למקלטים ולממ"דים, מוקפים בבני