תרבות ארגונית או אסטרטגיה?

שמואל א פרק כו: דוד כבר קרע את כנף מעילו של שאול, שהודה בכך שהממלכה תיקרע ממנו ותעבור לדוד. למרות זאת, פרק כ"ו מתאר איך שאול לא חדל מההרגל מגונה לרדוף אחר דוד:

"וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר: הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף, וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד, בְּמִדְבַּר זִיף".

שאול חזר למושבו ועסק בדברים אחרים, אבל הידיעה היכן דוד מסתתר העירה שוב את אותה קנאה מבעבעת והחזירה אותו לסורו. ברוח הימים הללו, הדבר מזכיר לי את פרעה, המודה בצדקתו של משה, ולאחר שהשקט חוזר הוא שב לסרבנותו.

כאן אנחנו קוראים תיאור מעניין של צבא שאול – "וַיָּקָם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל וַיַּרְא דָּוִד אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם שָׁאוּל וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָאוֹ וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָו".

שאול, הידוע בגבורתו ובכישרונו הצבאי, נמצא עם גדוד משמעותי של חיילים סביבו ועם אבנר בן נר, שנקרא בהמשך על אודותיו כאיש צבא משכמו ומעלה. יחד עם זאת, דוד מצליח להשקיף את המחנה, לזהות בקלות את מקומו של המלך, ובהמשך יורד עם אבישי לתוך המחנה הישן שנת ישרים, ולוקח משאול את החנית ואת צפחת המים.

מצודת דוד מסביר: בעבור השינה לא היה מי רואה אותם, ואף לא ידעו בהרגשת השמע מקול ההולך והדבור, ולא היה מי מהם מקיץ מן השינה במשך הזמן ההיא, כי מה' נפלה עליהם תרדמה, ולא היה הדבר בדרך הטבע.

כשניסיתי להבין מה טבעו של הנס, חזרתי להקבלה לפרעה. במצרים, ה' אכן הכביד את ליבו של פרעה וכך וידא שהמצרים יחוו את עשר המכות במלואן. ברור מהפסוקים כי ההתערבות האלוקית הייתה מבוססת על לב שהיה כבד ועיקש מראש, ההתערבות האלוקית רק חיזקה את מה שכבר קיים. בעיניי, כאן התרחש דבר דומה: ה' התערב בשנתם של שאול ואנשיו, אבל מראש הם היו "ישנים" – הגיעו שאננים אל המערכה, לא הציבו שמירה מספקת והיו שבויים בגאוותם.

ציטוט מפורסם של החוקר הארגוני הידוע פיטר דרוקר הוא "תרבות ארגונית אוכלת אסטרטגיה לארוחת בוקר". שאול ואבנר הם מנהיגים ברוכי כישרונות, אסטרטגים צבאיים מן המעלה הראשונה. יחד עם זאת, נפלה עליהם תרדמה. התרבות שהם יצרו סביב המרדפים הרבים, חסרי הפשר והתוחלת את דוד, הביאה לכך שהמחנה שלהם היה פרוץ.

התרדמה האנושית הביאה עליה תרדמה אלוקית, וכך הזדמנות נוספת לתיקון ולחזרה בתשובה – התפספסה.