הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)נסו להיכנס לנעליו של רב. מישהו היה מגיע אליכם ומספר לכם שתלמידי ישיבה מתהוללים במועדונים ומשתכרים. הייתם מזדעזעים, נכון? ומה אם היו מספרים לכם שנכתב מניפסט שמאדיר את יהודי הגלות המתבוללים? הייתם מצטרפים לכתב מחאה נגדו, נכון? ומה אם היו אומרים לכם שילדים קטנים מאמצים מנהגי גויים, כמו ליל כל הקדושים. הייתם בוודאי עושים הכל כדי למנוע את זה. נכון?
אז עכשיו אתם יכולים להבין את הדרמה הגדולה של פורים.
בפורים רובנו נוטים להתמקד בסיפור המגילה. יש שם אכן דרמה גדולה בסיפור ההצלה של העם היהודי על ידי אסתר ומרדכי. אבל מי שקורא היטב במגילה רואה שזה רק חלקו הראשון של הסיפור. הדרמה הזו מסתיימת בפרק ז. משם מתחילה להתחולל דרמה אחרת, המסופרת עד פרק ט, והיא על קביעתו של חג הפורים בעם ישראל כחג לדורות. מסתבר שהדבר לא היה פשוט בכלל, ולכאורה היו לכך סיבות טובות.
בחג פורים אין כמעט דבר אחד שנעשה על פי הספר. הכל הפוך מההלכה המקובלת.
נפתח בסיפור עצמו. מדובר בסיפור מופלא ומרגש אבל חסר בו דבר מרכזי אחד – ה' לא מוזכר בו. נכון שדרשנים מוצאים לא-לוהים רמז במילה "המלך", אבל למה ללכת עקום? הציפייה הראשונה מסיפור דתי היא שיהיה לו מסר ברור של חיזוק ואמונה. אך במגילה זה לא מופיע. כיצד סיפור שכזה יכול להפוך לבסיס לחג דתי?
דבר אחר שחסר במגילה הוא ארץ ישראל. הסיפור לכאורה מחזק את היישוב היהודי בגלות במקום לעודד עלייה לארץ ישראל. הגיבורים שלו אוחזים בשמות פרסיים, שמעלים חשד כבד להתבוללות. אין פלא שחכמים סירבו לתקן בחג הזה אמירת הלל. אחת הסיבות המוזכרות בתלמוד לכך היא שאין אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ. יש בכך רמז כבד לחוסר הנחת של חכמים מהסיפור הגלותי הזה. . איך אפשר להאדיר סיפור שמתנגד לעלייה לארץ ישראל?
על כך יש להוסיף את הדרישה של אסתר מחכמים, המוזכרת בתלמוד, "כתבוני לדורות". הכוונה היא להכנסת סיפור המגילה לכתבי הקודש. בימינו היו מאשימים אותה בחוצפה. להפוך את הסיפור שלה לאחד מספרי הקודש? ממבט ביקורתי הדבר לא עולה על הדעת, ואכן חכמים מתנגדים בהתחלה לבקשה הזו. והנה, בכל זאת, מגילת אסתר נכנסת לתנ"ך, ולא זו בלבד אלא היא הופכת לאחד הספרים היחידים שמודפסים באופן נפרד והספר היחיד שכותבים אותו כמו ספר תורה!
מכאן נעבור למצוות החג. באיזה תסריט ההלכה תכשיר שתייה לשכרה? השכרות, איבוד הדעת, הם ההפך הגמור מכל מה שההלכה מחנכת אליו, ומנוגדת באופן העמוק ביותר לאתוס המרכזי של חכמים, שהוא לימוד התורה. תלמוד תורה מבקש להקנות לנו דעת והנה אנו מקדשים חג שבו אנו מאבדים את הדעת.
על כך אפשר להוסיף את מנהג התחפושות שאומץ מקרנבלים של נוצרים (ואכן מנהג זה לא היה מקובל בעדות המזרח), ובכלל קלות הראש שנהוגה במשתה פורים. יש בהלכה עדויות על נזקים שנגרמו בעקבות ההוללות הזו, וקשה להאמין שמישהו מלכתחילה היה מכשיר את זה.
אפשר למנות עוד כהנה וכהנה מופעים לא-הלכתיים של החג הזה (כמו העובדה שחלק מעם ישראל חוגג אותו ביום אחד וחלק ביום אחר), מה שמעלה תהייה על תקנתו. באיזה עולם הלכתי היה עולה על הדעת לחגוג חג שכזה? נסו להשוות אותו לחנוכה ותראו את ההבדל ביניהם. חנוכה הוא חג שמלא באמונה, משפחה ומקדש – אותם הערכים המכוננים של היהדות. ואילו פורים הוא ההפך הגמור – איבוד שליטה, גלות ומנהגי גויים. איך אפשר להסביר את זה?
לדעתי אין דרך להסביר את מה שקרה בפורים מלבד ההבנה שזה מה שהחליט העם לחגוג בפועל, לא במצוות חכמים אלא למרות ההתנגדות שלהם. העם פשוט עשה וחכמים התיישרו בעקבותיו. מהלך זה מקופל בביטוי מהמגילה "קיימו וקיבלו". קודם כל היהודים קיימו. אחר כך הם קיבלו את דברי חכמים שאשררו בדיעבד את מה שנעשה (ואולי קיבלו מתייחס בכלל לחכמים שהלכו בעקבות העם בעניין הזה). לאחר דורות יקומו דרשנים חסידיים ויטענו שיש שורשים מקודשים בתוך המנהג המקובל. אבל זה כמובן רק הסבר שבדיעבד.
פורים הוא הדוגמה המוקצנת ביותר שמלמדת מהי באמת הלכה. הלכה היא לא רק מה שחכמים אומרים; הלכה היא בראש ובראשונה מה שעם ישראל עושה. ואם העם היהודי מקיים משהו – זו ההלכה. לעתים חכמים מצליחים לחנך את העם. לעתים לא. בכל מקרה המבחן האחרון הוא מה שנעשה בפועל. צא וראה מה העם נוהג.
