הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)מבצע 'שאגת הארי' נועד להסיר איומים קיומיים מעל מדינת ישראל. באופן רשמי, הפלת משטר האייתוללות השיעי הרודני של איראן לא הוגדרה כמטרה למבצע, אולם המבצע מכוון אליה. הפלת המשטר תביא לשינוי גאו-אסטרטגי חסר תקדים, שישנה את המזרח התיכון ואת המפה הגיאו-אסטרטגית של העולם כולו לשנים רבות. כדי שהיא תושג, יצטרכו אזרחים מבקשי חירות באיראן לצאת למרד ברחובות ולתפוס את מוקדי השלטון.
מוקדם לדעת האם לאחר שניסיון קודם של אזרחים הביא לכך שהבסיג' רצחו רבבות מהם, שוב יאזרו אזרחים אומץ ותעצומות לנסות לקנות את חירותם. זהו ניסיון קשה מאוד. מי כמונו, עם ישראל, מכיר וזוכר אותו. עמדנו בו לפני 3,338 שנים ויכולנו לו. ובשבת הזו, "שבת הגדול", אנו זוכרים ומזכירים אותו, ועל מורשת גבורתם אנו מבקשים לגדל את הדורות הבאים.
לאחר מאות שנות שעבוד למצרים, הגיעה העת להוציא את עם ישראל משם. הקב"ה הביא על המצרים במשך כשנה את עשר המכות. אלה פגעו בתשתיות המדינה והשלטון והתישו אותם: "בטכסיס בשר ודם הביא הקב"ה עליהם את המכות. מלך בשר ודם, כשהמדינה מורדת עליו, מהו עושה? משלח לגיונות והן מקיפין עליה; בתחילה הוא סוכר אמת המים שלהם, אם חוזרין מוטב ואם לאו הוא מורה בהן חצים וכו', זורק בהן נפט וכו'. מגרה בהן לגיונות ואוכלוסים הרבה וכו'. אוסר אותן בבית האסורין וכו'. הורג הגדולים שבהם. כך הקב"ה בא על מצרים בטכסיס של מלכים. בתחילה סכר אמת המים שלהן, שנאמר: 'ויהפוך לדם יאוריהם' וכו'" (ילק"ש קפב).
אולם, הגאולה לא הגיעה עד אשר עם ישראל הצטווה להתייצב בפני המצרים המשעבדים ולהתקומם נגדם: "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת וגו'. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת ….וגו'" (שמות יב, ג).
הציווי ללקיחת השה ב"עשור לחודש" היווה את השלב שבו עם ישראל נדרש להשתלב בתהליך גאולתו. הוא נדרש להתייצב למרד בפני משעבדו, לזקוף את גוו ולהיאבק באומץ למרות הסכנה הגדולה, לפגוע בכל היקר למצרים – לשחוט את אלוהיו לנגד עיניו ולהשפילו ללא פחד:
"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור וכו', ונמצא שעשירי בחודש היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מיטתו, ושאלום המצריים: למה זה לכם? והשיבו: לשוחטו לשם פסח במצות השם עלינו! והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר; ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול" (טור או"ח תל).
זו הייתה שעתו הגדולה – שעה של גבורת ישראל: "מפני מה יחסו וקראו לזה הנס 'גדול' יותר משאר נסים? וכי לא היו נסים גדולים יותר מזה הנס? והא נס דקריעת ים סוף ושאר נסים שעשה השי"ת עם עמו ישראל היו גדולים יותר מזה הנס? ולזה קראו אותו נס 'גדול' – שנעשה ב'גדלות השכל', שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים, אף על פי שהיו רוצים לשחוט את אלוהיהם" ("קדושת לוי" – יתרו, העקידה ל"ח).
ברקע היה גם ניסיון הנפל של כמאתיים אלף בני שבט אפרים, שניסו לצאת ולעלות 30 שנה לפני היציאה וכולם נהרגו (תרגום יונתן שמות יג, יז; ובלקח טוב שם), ולמרות זאת הם לא פחדו.
ה'חזקוני' פירש שכל מה שנקשר לקורבן הפסח במצרים, נועד להבליט בפומבי את הפגיעה באליל מצרים: החל מלקיחתו, קשירתו לכרעי המיטה, שחיטתו בין הערבים כדי שתיראה לעיני כל המצרים – "בשעת אסיפת העם כשפועלים באים ממלאכתם" (שמות יב, ו); שחיטתו בחבורה כשכולם שותפים – "שלא יוכל שום יהודי להטיל על חברו הדבר, לומר: לא עשיתי אני זאת אלא אחר עשה הדבר" (שם);
הציווי לתת את דמו על משקופי הבתים כדעת ר' יצחק – "ר' יצחק אומר: לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצרים רואין ומיעיהן מתחתכין" (מכילתא בא ו), כדי שגם מצרי שלא ראה את שחיטת האליל יספיק לראות את דמו על המשקוף: "וכל זאת, שמא לא יוכלו כולם לבוא בשעת שחיטה; עכשיו יראו כולם דם יראתם נתון שם לבזיון" (שם פס' ז).
הציווי לצלות את השה נועד שהריח יגיע למרחוק לאפם של המצרים (שם פס' ח). הציווי לצלותו בחתיכה אחת נועד לשמר את צורתו, כדי שיובחן שזהו שה – אלילם (שם פס' ט). הציווי לאוכלו דווקא בלילה, כשכל המצרים בבתיהם, כדי שיידעו שאוכלים את אלילם לפני היציאה (שם פס' ח).
בזכות גבורתו זכה עם ישראל לצאת ממצרים מעבדות לחירות במצעד ניצחון "ביד רמה", כמנצחי המצרים (רמב"ן ו"צרור המור" שמות יג, יח).
נאחל לעם האיראני שיאזור אומץ וגבורה לצאת ולהתקומם לחירותו.
