ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)"ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר" (ויקרא ט ב), ולמה לא אמר לו פר אלא עגל? לפי שעל ידי העגל נתפקפקה הכהונה בידך, ובעגל היא מתבססת בידך! ולא עוד אלא שלא יהו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל, לפיכך אמר לו הקב"ה: אף הם יקריבו עגל, 'ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל', שידעו הכל שנתכפר להם על מעשה העגל. אמר הקב"ה: בעולם הזה נתכפר להם על ידי קרבן, ולעולם הבא אני מוחה עונותיהם שלא בקרבן, שנאמר: 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני'" (ישעיה מג כו), ( ויקרא רבה, פרשה י, סימן ה)
האגדה עוסקת ברגע הדרמטי של חנוכת המשכן ביום השמיני, ומבקשת להסביר מדוע נצטווה אהרן להקריב דווקא עגל כקרבן חטאת אישי, ומדוע נצטוו ישראל להקריב עגל דווקא ביום זה. המדרש קושר באופן ישיר בין הקורבנות הללו לבין חטא העגל ההיסטורי, וקובע כי דווקא באמצעות אותו סמל ששימש לחטא, מתבצעת כעת פעולת התיקון, ביסוס הכהונה וסליחת העוונות לישראל. בסופו מבטיח המדרש כי בעוד שבעולם הזה הכפרה מותנית בקרבן פיזי, לעתיד לבוא מחיקת העוונות תהיה ישירה וא-לוהית, ללא צורך במתווכים חומריים.
עיון בלשון האגדה מעורר תהיות: מדוע התיקון חייב להיעשות דווקא ב"אותו המטבע" של החטא? האם אין בכך משום "להזכיר עוונותיו של אדם" ברגע חגיגי של חנוכת המשכן ? מבחינה לוגית, אם העגל הוא שערער את הכהונה, כיצד הוא יכול להיות זה שמבסס אותה ? ומהי המשמעות הפילוסופית של ההבחנה בין כפרה על ידי קרבן בעולם הזה לבין מחיקה "למעני" לעתיד לבוא? האם הקורבן הוא כלי פדגוגי זמני או צורך מטפיזי מהותי?
להבנתי, המפתח להבנת האגדה טמון במושג התיקון האמוני המכונה "העלאת הניצוצות" או שימוש באותו הכלי לצורך הופכי. פרשת צו עוסקת בפירוט תורת הקורבנות ובמילוי ידיהם של אהרן ובניו לכהונה. הציווי "קח לך עגל" נראה במבט ראשון כמעשה של השפלה, אך אני חושב שהמדרש מלמדנו סוד גדול: אין תיקון אמיתי אלא אם כן האדם עומד מול שורש חטאו ומפנה אותו לעבודת ה'. המהר"ל מבאר כי האמת אינה בורחת מהחטא אלא מעבדת אותו (תפארת ישראל, פרק ח). הכהונה ש"נתפקפקה" – כלומר, איבדה את יציבותה וסמכותה המוסרית בגלל מעורבות אהרן בחטא העגל – לא יכלה להשתקם רק על ידי ציווי א-לוהי חיצוני. היה צורך שאהרן יאחז בקרני העגל ממש, לא כדי לעבדו, אלא כדי להקריבו. בכך, העגל הופך מ"אלוהי זהב" לבהמה הנשחטת לפני ה', והכהונה "מתבססת" – היא מקבלת תוקף של מי שעבר את כור ההיתוך של התשובה.
עניין זה רלוונטי ביותר גם להבנת הפסיכולוגיה של הציבור . המדרש מציין ש"לא יהו ישראל אומרים יש להם עונות ממעשה העגל ". חטא קולקטיבי יוצר טראומה ורגשי אשם המשתקים את יכולת ההתקדמות של האומה. אילו היו ישראל מביאים פר או שעיר, תמיד היה מקנן החשש: אולי העגל עדיין שם, בצללים? לכן, הקב"ה מצווה על פעולת ראווה סמלית – הקרבת עגל לעיני כל – כדי ש"ידעו הכל שנתכפר להם". זהו תהליך של קלוז'ר (Closure) חברתי.
בחיי היומיום אנו רואים זאת בפוליטיקה או בניהול משברים: מנהיג שמעד בתחום מסוים, חייב להוכיח את תיקונו דווקא באותו התחום כדי לזכות מחדש באמון הציבור. אהרן, המנהיג הרוחני, והעם כולו, נדרשים לגעת בנקודת הכאב כדי להשתחרר ממנה.
המדרש אינו עוצר בכפרה החומרית. המעבר מהקורבן בעולם הזה למחיקה לעתיד לבוא, שנאמר עליה "מוחה פשעיך למעני", חושף רובד עמוק של יחסי א-ל ואדם. הקורבנות בפרשת צו ובכלל, הם בבחינת "שפה" שהאדם זקוק לה כעת – שפה של חומר, דם ואש המבטאת את החרטה וההתקרבות. אך הכתוב "למעני" מרמז שהסליחה האמיתית נובעת מעצמותו של הבורא, ואינה תלויה במעשה האנושי הדל.
הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ג, פרק לב) הסביר שהקורבנות היו "תחבולה א-לוהית" להוציא את ישראל מהרגלי עבודת האלילים אל עבודת ה'. מדרשנו מאשר תפיסה זו: בעתיד, כשהתודעה האנושית תזדכך והמסכים החומריים יוסרו, לא יהיה צורך ב"עגל" כדי לתקן "עגל". המחיקה תהיה ישירה, שכן האמת תהיה גלויה לכל.
לסיכום, האגדה שלפנינו מציעה מבנה קוהרנטי של אחריות ותיקון. ראשית, התיקון מחייב מפגש ישיר עם שורש הטעות – "בעגל היא מתבססת". שנית, הכפרה זקוקה לביטוי ציבורי ומוחשי כדי לרפא את הנפש הקולקטיבית מרגשות אשם. שלישית, המדרש מעמיד את הקורבן ככלי זמני ופדגוגי המכין אותנו למציאות של "למעני" – סליחה מוחלטת שנובעת מהכרה באחדות השם. המסקנה המפתיעה היא שדווקא ה"פקפוק" בכהונה הפך ליסוד של כהונה חזקה יותר, כזו שמכירה בשבריריות האדם ובכוחה האינסופי של התשובה. החטא אינו סוף הדרך, אלא לעיתים דווקא חומר הגלם שממנו נבנה המשכן החדש.
