הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"זמן חירותנו" – לכאורה היה נכון הרבה יותר שחכמים יבחרו ב"זמן עבדותנו". ההצעה הזו אינה נובעת מעבדות מצרים, שכן מובן מאליו מפני מה אין אנו מבקשים לאפיין את הימים האלה, בזיכרון האפילה ששועבדנו בה בתחילת דרכנו כאומה.
ההצעה הזו נובעת מדברי התורה עצמה: התורה עצמה מלמדת לכאורה שלא יצאנו מעבדות לחירות. בשום מקום בתורה לא כתוב "שלח את עמי" או "שלח עמי" וכדו'. אמנם, העולם מכיר את הביטוי Let my people go"", אולם לא זה מה שכתוב בתורה. בכל מקום נאמר לפרעה "שלח את עמי ויעבדוני", או "שלח את עמי ויחוגו לי במדבר" וכדו'. היציאה אפוא לא הייתה מעבדות לחירות, כי אם מעבדות למלך בשר ודם שהפליא ברשעו, וגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", לעבדות ריבונו של עולם, שהוא נוהג בנו "כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף", אך עדיין אנו מצווים לעובדו בלבב שלם.
ואף על פי כן, יפה לימדו אותנו חכמים דברים חשובים על החירות, וכבר כתבו על כך רבים. חירות אמנם פותחת בכך שאין אנו כפופים למשעבד כלשהו, ואנו יכולים לבחור את דרכנו. אולם, חירות אינה עוסקת רק במה שאנו לא חייבים לעשות, כי אם מה שאנו קרואים אליו, ומשוחררים כדי להיות את מי שאנו ראויים להיות. עבדות לריבונו של עולם משמעה הגשמת חזון עליונה, הנוגע לדמות האדם ולדמות האומה, לבשורה האנושית ולהבאת ברכה לעולם כולו.
בשל כך, לימד אותנו הרב קוק זצ"ל בפתיחה לפירושו להגדה כי משעבדים רבים קיימים בעולם. יש משעבדים פיזיים, ששולטים על בני אדם אחרים ומנצלים אותם למען עצמם; יש משעבדים חברתיים שאנחנו שמים את עצמנו תחת עולם, ונותנים להם את זכות ההכרעה על חיינו.
הראי"ה הדגים סוג אחד של משעבדים – מי שבוחן את מעשיו רק לאור השאלה האם הם מוצאים חן בעיני אחרים: "…מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות, שלעולם אין תוכן חייו והרגשתו מעורים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא יפה וטוב אצל האחר השולט עליו איזה שליטה שהיא, בין שהיא רשמית בין שהיא מוסרית…".
ועל דבריו ניתן להוסיף שיש משעבדים פנימיים באדם עצמו, שאנו נופלים ברשתם ומשעבדים את עצמנו להם. יבחן אדם את עצמו, לדוגמה, האם הוא שולט על זמנו, או שהוא נופל במלכודת הרשתות החברתיות, שפועלות המכוון כדי למסגר אותו בתוכן, ואף שאין איש שמחייב אותו לעשות כך – למעשה אין הוא בן חורין כי אם עבד; יבחן אדם את עצמו אם בסופו של דבר הוא פועל כדי להגשים את חזונו, או שהוא נסחף על ידי זרם החיים, ולמעשה הוא משועבד לו.
לאמור: אנו עוסקים למעשה בשלושה סוגים של משעבדים: האחד – באונס וכפייה של בעל כוח שמנצל את עוצמתו, והופך את האחרים לעבדים ושפחות הטורחים למענו; השני – שעבוד עצמי ל"מה שהוא יפה וטוב אצל האחר", ואף שאין הוא מחויב לעשות כן – הוא מחליט שאמת המידה שלו תהיה בני אדם אחרים; השלישי, והוא זה שאין אנו שמים לב אליו, אבל אפשר שבתקופתנו הוא המשמעותי ביותר, השעבוד להבלים ולזניח, במקום לצמוח ולפרוח בחירות רוח מופלאה.
נברך את עצמנו שבפסח השנה אכן נתקדם לקראת אותה חירות. שהמאבק על השחרור הלאומי שלנו מאלה שקמים עלינו בכל דור ודור לכלותינו אכן יעלה יפה, ונהיה משוחררים מהמאבק הביטחוני המתמיד; שהחברה שלנו תהיה מתוקנת יותר מצד עצמה, ולא תהיה משועבדת להישגים חברתיים מפוקפקים; ובעיקר – להיות בני חורין לחיות את חיינו באמת, "ונאמנים לחזון שאותו אנו מבקשים לממש בארץ הזאת".
