ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת 'ויקהל' עוסקת בכינוס בני ישראל על ידי משה לצורך הקמת המשכן, תוך שימת דגש על תרומה קהילתית, עבודת צוות והתגייסות ציבורית. התורה מתארת כיצד בני ישראל, בלב אחד, התגייסו למלאכת המשכן, והדבר משמש דגם לעוצמתה של קהילה הפועלת יחדיו למען מטרה משותפת.
בפרשה זו טמון מסר עמוק על חשיבות החוסן הקהילתי, נושא שרלוונטי גם בימינו, במיוחד לאור אתגרי החברה המודרנית. מעניין לציין שבלאדינו, שפתם של מגורשי צאצאי ספרד, בית הכנסת נקרא "קהל" ולא "סינגוגה", כמו בשפה הספרדית של ימינו. עובדה זו מדגישה את שימור חלקים מהשפה העברית והשפה התנ"כית בשפת הלאדינו.
בפרשה נאמר: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד"(שמות ל"ה, כ"א). המשכן נבנה מתרומות של העם, כאשר כל אחד נתן כפי יכולתו ובלב שלם. היבט זה מדגיש עקרונות של שותפות, נתינה ואחריות חברתית – עקרונות שהם הבסיס לכל חברה מתפקדת. גם בימינו אנו מתמודדים עם אתגרים דומים: כיצד לטפח סולידריות ולכידות בחברה השסועה והמגוונת שלנו. החברה הישראלית כיום רחוקה מלהיות מאוחדת. ישנם שסעים עמוקים בתחומים רבים, כולל פוליטיקה, דת ומדינה, כלכלה, ולאומיות. חילוקי הדעות התעצמו במיוחד בשנים האחרונות סביב סוגיות כמו הרפורמה המשפטית, היחסים בין חילונים לחרדים, המתח בין יהודים לערבים, והפערים הכלכליים והחברתיים, שמולידים לפעמים תופעות מכוערות כמו הדפסת תו נכה כדי לתפוס חניה כחולה למי שבאמת זקוק לה (אחד מכל חמישה רכבים בארץ מחזיק תו נכה).
עם זאת, ישנם גם רגעים של סולידריות ואחדות, במיוחד בתקופות של משברים ביטחוניים או אסונות. פעמים רבות, דווקא ברגעים הקשים, מתגלה החוסן החברתי של ישראלים המסוגלים להתאחד סביב מטרה משותפת. לאחר 7 באוקטובר נוכחנו בהמון נתינה והתנדבויות שצמחו מתוך החברה: שירות מילואים, סיוע בקטיף, מימון ציוד ותרומות, שיפוץ בתים שנהרסו, מתן טיפול וסיוע נפשי, אירוח מפונים ועוד. ובאופן אישי, אני עצמי פתחתי קבוצת ווטסאפ לייעוץ חינוכי התנדבותי לגיל הרך מלידה עד שש שנים, ועל בסיס יומי מועלים בה טיפים חינוכיים ורעיונות להפעלת ילדים בגיל הרך, כמו גם מתן תשובות לשאלות הורים וגננות, תוך תחושת שליחות לקידום נושא החינוך לגיל הרך דווקא בשעות קשות אלה.
ספרות עברית מודרנית מרבה לעסוק במתח שבין הפרט לקהילה. אחד הביטויים לכך מצוי ביצירתו של ש"י עגנון "סיפור פשוט, "שבה מתואר המאבק בין רצון הפרט למוסכמות החברה. כאשר מוסכמות החברה לא מניחות לפרט להיות עצמאי לבחירותיו ולחייו, הן מובילות את הירשל, גיבור הסיפור, לסוף טראגי. במקביל, דמותו של נח בספר "החיים כמשל" של פנחס שדה, מייצגת בדידות קיומית, המנוגדת לרוח ההתלכדות של פרשת 'ויקהל'. בעוד המשכן הוא מופת לקהילה העובדת יחד, נח חי בתחושת ניכור בתוך החברה. כך הספרות העברית מדגישה את הקושי לשמר תחושת יחד מול עידן של אינדיבידואליזם, והאיזון בין רצונות הפרט לרצונות החברה הוא איזון עדין, שרק מעצים את האחדות הגדולה ששררה בפרשת 'ויקהל', שבה הקולקטיב הוא זה שנתן את הטון והמסר לאחדות, מתוך רצון טוב ולא מתוך כפייה (וכאן המקום להדגיש את ההבדל בין אחדות לאחידות, שהם שני מושגים שונים).
בעידן המודרני, שבו רבים חווים ניכור חברתי, וגוברת ההישענות על רשתות וירטואליות במקום קשרים בין-אישיים, המסר של 'ויקהל' חיוני מתמיד: כיצד ניתן לחזק את הקהילתיות בעולם המקדש את האינדיבידואל. אחת הדרכים היא חיזוק מודלים של עזרה הדדית, בין אם ביוזמות חברתיות, קבוצות תמיכה קהילתיות, או פרויקטים של התנדבות.
ben-white-unsplash
גם בספרות הלאדינו מופיע מוטיב הקהילה ככוח מרכזי. בספרו של אלברטו חנן "אגדות יהודי ספרד", מסופר על חכמי הקהילה שמגינים על הערכים המשותפים ומזכירים את הערבות ההדדית כבסיס לחוסן יהודי. אחד הסיפורים עוסק בקהילה שמחליטה במשותף כיצד לתמוך באלמנה וביתומיה, מתוך ההבנה שגורלה של יחידה אחת קשור לכלל הציבור. סיפורים כאלה מחזירים אותנו לערך של "כל ישראל ערבים זה לזה", שבא לידי ביטוי בפרשתנו – כאשר כל העם, מכל שכבות החברה, השתתף במלאכת המשכן מתוך תחושת אחריות משותפת.
פרשת 'ויקהל' מלמדת אותנו שיעור אקטואלי: לכידות חברתית אינה רק אידיאל – היא הכרחית לקיומנו כחברה בריאה ומתפקדת. השאלה היא האם וכיצד ניתן לתרגם את רגעי האחדות הזמניים לכדי חברה מגובשת יותר בטווח הארוך.
