הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)מאז שהחלה ההתקפה על ישראל, הבן שלי שאל אותי כמה פעמים: "למה שונאים אותנו? מה עשינו להם שרוצחים לנו תינוקות? בסך הכל לקחנו מהם את הארץ שלנו". אלה שאלות כבדות משקל. מה מקור השנאה? מהן הסיבות לאנטישמיות? כבר בפתיחת הפרשה אנו נחשפים למאבק בין שני האחים, יעקב ועשו, המתחיל כבר מרחם אמם. זהו מאבק אפריורי. חז"ל אמרו זאת במדרש: "הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב". ככה זה. השנאה היא אונטולוגית, אין לה הסבר.
מצד שני, מאוחר יותר אנו כן מתרשמים שיש סיבה לשנאה: עשו שונא את יעקב כי הוא לקח ממנו הן הברכה והן את הבכורה. כלומר השנאה איננה אפריורית או עוד מרחם אמם, אלא לאחר הלידה התנהגותו המזלזלת ומלאת השקר של יעקב כלפי עשו, היא שהולידה את השנאה הזאת.
שאלה זאת העסיקה, מעסיקה ותעסיק אותנו תמיד. ככלל, יש שתי דעות בעניין: לפי האחת יש סיבה לאנטישמיות; ולפי האחרת, לאנטישמיות אין סיבה. האם באמת אנטישמיות היא תופעה שאין לה הסבר?
בימים ההם בזמן הזה, חמאס ומרעיהם שונאים את ישראל. זאת הלכה. אך אולי בכל זאת יש משהו שהיהודים אשמים בו המעורר את רגש השנאה שלהם כלפינו? ואיך ההיסטוריה של יהודי אתיופיה יש בה כדי לשפוך אור בעניין? כהרגלנו, נטייל מעט בהיסטוריה של יהודי אתיופיה כדי לענות על שאלותינו.
אף שיהודי אתיופיה שמרו על הייחודיות שלהם כיהודים, הם לא היו נבדלים במראה או בלבוש מיתר שכניהם האתיופים שאינם יהודים. לא היה משהו חיצוני – חזותי או התנהגותי – שיעורר סיבה לשנוא אותם. חרף זאת, עולה מהמחקר ההיסטורי (וכמובן מניסיון אישי כמי שחווה אנטישמיות) שהשנאה כלפי יהודים תמיד הייתה, והיא פשוט לבשה צורות שונות. למשל התמחותם של בני ביתא ישראל במלאכות החימר, האריגה והבנייה, הייתה תולדה של איסור בעלות על אדמות, שנכפה עליהם תחת שלטונו של הקיסר הנוצרי איסחק (1430-1413). איסור זה אילץ את בני ביתא ישראל לבצע הסבה מקצועית, מנכסי דלא ניידי וחקלאות לעבודות ניידות, כגון נגרות ועבודות בחימר ובברזל. "לפי המקורות, אמר איסחק לבני ביתא ישראל: מי שייטבל כנוצרי יוכל לרשת את אדמת אביו. מי שלא יעשה כן יהיה לפלאסי […] אין כמעט עוררין על כך שמלכותו של איסחק מציינת את תחילתה של המדיניות ארוכת הימים לנשל את ביתא ישראל מאדמותיהם…" (סטיבן קפלן)
תהליך זה הוליד את הצורך במציאת אסטרטגיות כלכליות חדשות. חלקם הגדול של בני ובנות ביתא ישראל השלימו עם הנסיבות והחליטו להמיר את נכסיהם הגשמיים בנכסים בעלי יכולת השתכרות, כמו מלאכות הקדרות, הנפחות והאריגה (QUIRIN, J.A). אין ספק שמהלך זה, שחולל תמורות בעולם העבודה והפרנסה של ביתא ישראל, תרם באופן לא מבוטל להישרדותה של הקהילה מבחינה כלכלית. בתקופת בניית גונדר, בני הקהילה אף היו שותפים חיוניים בבניית העיר.
עם זאת, העיסוק במלאכות הללו, על אף יתרונותיהן הכלכליים, גבה מחיר חברתי כבד: מלאכות אלו סימנו את ביתא ישראל כמעמד נבדל, נחות ונמוך בהיררכיה החברתית הכללית "בעיני הנוצרים, היו היהודים מעין כת טמאה ובזויה למחצה. עיסוקם בנפחות נתן להם הילה של עושי כשפים. נחיתותם הומחשה באיסור שחל עליהם להיות בעלי אדמות" (חגי ארליך).
עכשיו נותר להבחין בין הסיבה לתוצאה: האם עצם העובדה שנאסר על ביתא ישראל להחזיק קרקעות פרטיות, הוא שהוביל אותה לעסוק במלאכות הללו ולכן היו בני הקהילה קרובים להיתפס כנחותים; או שאיפכא מסתברא: העיסוק במלאכות הללו, שממילא נחשבו נחותות בחברה האתיופית, הוא שהביא לנישולם של בני ביתא ישראל מאדמות פרטיות? יהודים הצליחו בכל מקום ובכל תחום, אם זה בנפחות, באריגה ובקדרות, ואם זה בחקלאות ובעבודת השדה.
כך או אחרת, נראה כי ביתא ישראל נלכדו בתוך מציאות דתית וחברתית שבה, מצד אחד, הביא אותם האיסור להחזיק בקרקעות לעסוק במלאכות שמיוחסים להן כוחות כישוף ומאגיה, ומצד אחר, העיסוק במלאכות אלה הביא ליחס שלילי כלפיהם מצד הסובבים אותם.
הסיפור של יהודי אתיופיה מזכיר לנו במדויק את ההיסטוריה של היהודים בכל מקום, בכל נקודה על פני הגלובוס ובכל זמן ועידנים, לפני התנועה הציונית, לפני הקמת המדינה, לפני קווי 48' ולפני קווי 67'. יחסי יהודים ונוצרים ומוסלמים באתיופיה, רוב הזמן היו טובים ומצוינים. זה אומר ומלמד אותנו שמצד אחד אסור לנו לחיות באשליה, ומצד שני עלינו להאמין שאפשר למצוא דרכים להוריד את חומות השנאה בינינו ובין שכנינו. לעולם הנוצרי זה לקח כמעט אלפיים שנה. אני מקווה שלעולם המוסלמי, בעיקר שונאי ישראל, ייקח פחות זמן. לטובת כל האנושות. בתקווה שהאנושיות הזהירה שלנו תעשה טוב לאנושות כולה.
