שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"ארור מכה רעהו בסתר" – המעמד המרשים שנערך בכניסה לארץ ישראל כלל בתוכו שנים עשר היגדים המתחילים במילה "ארור". הם עוסקים בנושאים מגוונים, שקשה למצוא מכנה משותף ביניהם. פרשנים רבים עסקו בשאלה זו והציעו תשובות רבות, אך נדמה כי אחד ההסברים המשמעותיים נוגע לעובדה שהביטוי "בסתר" מופיע פעמיים: הן ביחס לאיסור עבודה זרה והטמנתה, והן ביחס להכאת רעהו. אף שאיסורים אלו אסורים גם בגלוי, נוכחות המילה "בסתר" מעוררת אותנו לשאול: מהו גבול היכולת של מערכת החוק והמשפט האנושית?
התשובה נעוצה בהבחנה יסודית בין מרחב הציבור לבין מרחב הפרט. החברה האנושית, באמצעות מוסדותיה, מסוגלת להתמודד עם דברים הנעשים בגלוי ולעין כל. היא חייבת להקים מערכת משפט, אכיפה וסנקציות כלפי העוברים על יסודות החוק, שכן זהו המרחב שבו יש "כתובת" להאשמה וביטוי פומבי לדין. אולם, החברה מנועה מלהתמודד ביעילות עם דברים הנעשים בסתר – במרחב שבו אין עדים, אין גילוי, ולעיתים אין אף אחד שיודע על המעשה מלבד העושה אותו. שם, כלי המשפט החיצוניים נותרים חסרי אונים.
מעמד הר גריזים והר עיבל מציב בפנינו מראה לאתגר הזה. הוא מלמדנו כי לרגולציה, חשובה ככל שתהיה, יש תקרה. היא מופקדת על הסדר הציבורי, על גבולות הגזרה המוסכמים שבין אדם לחברו. אך פעולות שמתרחשות במחשכים, במקום שבו האדם פועל ללא פיקוח – המענה להן אינו יכול להגיע מתוך חקיקה יבשה. הוא חייב לעבור דרך המצפון, האמונה הדתית, החינוך והעיצוב הפנימי של האדם. זוהי הקריאה הציבורית שאומרת: גם כשאיש אינו רואה – ישנו חוק פנימי שאינו מאפשר את המעשה. לא זו בלבד, אלא שבמאמרו הנודע של הרב קוק ״חכם עדיף מנביא״ אנו למדים גם על הכיוון ההפוך. הניסיון לבנות הכל על ערכים עקרוניים – כפי שעשו הנביאים – לא מצליח. רק הכנסת הדברים למסגרות הלכתיות מממש בסופו של דבר את הייעוד.
בעולם המודרני, אנו עדים לדילמה מתמדת בין שתי גישות אלו. מן העבר האחד, יש המבקשים ליצור רגולציה אינסופית, מדוקדקת ככל האפשר, לכל תחום בחיים. האמונה היא שככל שנרבה בחוקים, בפיקוח ובאכיפה, כך נצליח למגר את הרע והשחיתות. הבעיה היא שהרגולציה לעולם לא תוכל להגדיר מראש את כל מורכבויות החיים, ובנוסף – ניסיון "לכלוא" את החיים בתוך ספר חוקים עב כרס גורם לעיתים לתוצאות הפוכות, שכן "כל המוסיף גורע". יתר על כן, אכיפה עודפת מעניקה כוח דווקא למי שיודע לעקוף את המערכת, ומשאירה את האדם התמים כבול בידיהם של אחרים.
מן העבר השני, יש הסוברים כי הכל מתחיל ונגמר בחינוך. הטענה היא שאין טעם בבניית חומות חקיקה גבוהות אם אין בסיס ערכי פנימי. הנעה פנימית, אמונה וחינוך למצפון, הם הכלים היחידים שיכולים לעמוד מול רוע אנושי שמוצא דרכים יצירתיות לחמוק מכל חוק. ואולם, גם גישה זו סובלת מליקויים. ההיסטוריה מלמדת כי אי אפשר לבנות חברה על ערכים בלבד ללא מנגנונים מעשיים. המציאות מוכיחה שלא ניתן להסתמך רק על המצפון, שכן תמיד יהיו "נבלים ברשות התורה" שינצלו את הפרצות.
הפתרון העולה מן המקורות הוא אינטגרציה. החיים הבריאים דורשים את שתי הזרועות גם יחד. איננו יכולים לוותר על החקיקה והמשפט, שכן הם התשתית לקיום הציבורי, אך עלינו להכיר בכך שהם מוגבלים. לצידם, עלינו להשקיע את מלוא המאמץ החינוכי בעיצוב דמות האדם מבפנים. רק השילוב שבין סייג חיצוני לבין מצפון פנימי – בין הר גריזים להר עיבל – מאפשר לבנות חברה איתנה. המערכות החיצוניות יתנו את המסגרת, והמערכות הפנימיות יבטיחו שגם בחדרי חדרים, במקום שבו החוק אינו מגיע – אפשר שהאדם יבחר בטוב.
