כמויות גדולות של אומץ ואמונה היו מנת חלקן של משפחות יהודיות, מהונגריה, רוסיה ואתיופיה בדרכן להגשים את החלום לעלות לציון. שלושה סיפורים מהחיים

ספיר שפרבר

יש סיפורים שלא מספרים אותם בקול רם, לא מפני שאין מה לספר, אלא מפני שהמילים לא תמיד מגיעות בקלות כשמדברים על פחד, על אמונה, ועל ההחלטה לעזוב הכול לטובת חלום. פגשנו שלוש משפחות מגלי עלייה שונים: משפחתה של לנה רוסובסקי שעלתה מברית המועצות בגל העלייה הגדול של 1991, משפחתה של פנינה שרייבר שאביה שלמה לוי, ניצול שואה, הגיע מהונגריה דרך אוניית מעפילים ומחנה המעצר בקפריסין, ומשפחתה של אלמז זרו שהוריה אסירי ציון עלו מאתיופיה בשנות השמונים לאחר מאסר, עינויים וניסיונות בריחה מרובים. שלושה מסעות שונים, אותה כמיהה אחת, הביתה.

שלושת הסיפורים האלה אינם רק סיפורים אישיים, הם מייצגים את קולם של רבים רבים שעשו את אותו המסע. גל העלייה הגדול מברית המועצות בשנות ה-90 הביא לישראל יותר ממיליון יהודים שחיו עשרות שנים תחת שלטון קומוניסטי שדיכא כל ביטוי של יהדות. רבים שילמו מחיר אישי כבד על רצונם לעלות לישראל ונקראו סירובניקים על שם הסירוב השלטוני לאשר את יציאתם. גל ההעפלה שלאחר השואה, בין השנים 1945 ל-1948, ראה עשרות אלפי ניצולים עולים על אוניות בלתי לגליות לעבר ארץ ישראל, חרף חוקי המנדט הבריטי שהגבילו את העלייה בקנאות. רבים מאותם שעשו דרכם לציון בדרך זו נתפסו בידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר בקפריסין ובעתלית. במבצע משה שהתקיים בשנת 1984, במסגרת המאמצים להעלות יהודים מאתיופיה, חולצו בחשאי כשבעת אלפים יהודים אתיופים שהגיעו לסודן לאחר מסעות רגליים מסוכנים בין הרים ומדבריות. רבים מההולכים לא עמדו בתלאות הדרך ושילמו בחייהם.

לנה רוסובסקי: הגדות בין הכריות

לנה רוסובסקי גדלה בביתה שבמוסקבה. הגדות הפסח המשפחתיות הוסתרו בין הכריות. כל נקישה על דלת הדירה הקפיצה את בני הבית להסתיר מהר כל מה שריח יהודי היה בו. היא הייתה ילדה, אבל ידעה. כך ידעו כולם בבתים כאלה: שלהיות יהודי זה לא רק מה שאתה, זה גם מה שאתה חייב להסתיר.

לנה רוסובסקי, עיתונאית, מגישת רדיו, יזמת חברתית ופעילה ציבורית, היא מייסדת קהילת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור", שנבחרה כאחת הקהילות המשפיעות בישראל. סיפורה האישי הוא חלק מהסיפור הרחב של אסירי הציון והסירובניקים, כמיהה עמוקה לעלות לישראל ולחיות כחלק מהעם היהודי, שלעיתים הייתה כרוכה בסכנת חיים ממשית.

לנה רוסובסקי וסביה ארקדי זרניצקי. צילום: אוסף אישי

אחד הסמלים הבולטים של התקופה הוא מבצע חתונה, ניסיון נועז של קבוצת יהודים בשנת 1970 לחטוף מטוס ולהימלט מברית המועצות. הניסיון נכשל, אך עורר הד בינלאומי והפך לסמל במאבק לעלייה. בתוך ההקשר הזה, רוסובסקי עצמה עלתה לישראל בגיל תשע, בגל העלייה הגדול של 1991.

משפחתה הייתה קשורה קשר עמוק ליהדות: חגי ישראל נשמרו בקפדנות והזהות היהודית הייתה ציר מרכזי בחיי המשפחה. ההגדות משנים 1908 ו-1912 שימשו לקריאה בהיחבא בליל הסדר במוסקבה, הגדות שעברו מדור לדור דרך משפחות ויסמן, זרניצקי ורוסובסקי. ההגדות ומגילת אסתר הוסתרו בין החפצים כדי להבריחן לישראל, ממשיכות את מסען המשפחתי עד עצם היום הזה.

סכנת חיים ריחפה מעל המשפחה ויתר היהודים שנקטו צעדים לקראת העלייה ארצה

כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת נפתח פתח מצומצם ליציאת יהודים מברית המועצות, אך ניסיונות המשפחה לעזוב לא צלחו בשל סירוב השלטונות. רק בתחילת שנות ה-90, עם תחילת התפרקות ברית המועצות, החלו לאפשר ליהודים לצאת, אך גם אז אי-הוודאות הייתה מוחלטת ואיש לא ידע אם אכן יורשה לעזוב. בתוך כך ליוו את התהליך גם איומים וניסיונות סחיטה: שכנים רמזו למשפחה שאם ישאירו את הדירה מאחוריהם יוכלו לצאת בקלות רבה יותר. כילדה, זוכרת רוסובסקי כיצד האריזות נעשו בחשאי, וכיצד בכל דפיקה בדלת הופעלו נהלים שנועדו להסתיר את עצם ההכנות.

אביה, ששימש לקראת הטיסה כמתווך בין העולים לבין הסוכנות היהודית והמדינה, מספר שגם כאשר הגיעו מאות משפחות, על הטף והקשישים שלהן בשדה התעופה, לאחר שעזבו הכל מאחוריהן וכל רכושן שלקחו הוא מזוודה או שתיים, עלתה אפשרות שהטיסה לישראל תבוטל, אך הוא פעל בנחישות מול הגורמים הרלוונטיים כדי למנוע זאת. בצעירותו שירת אביה, ככל הצעירים בברית המועצות, בצבא האדום וכאשר נדרש להודיע לגורמים מטעמם על כוונתו לעזוב את בריה"מ, "בישרו" לו כי אולי יישלח לאימונים. הסיבה, כמובן, היתה למנוע את יציאתו. בגדול, שום דבר לקראת היציאה לישראל לא היה ודאי. הסיכון היה רב ביותר. היה חשש ממשי שהשלטונות יסרבו לבקשת היציאה. סכנת חיים ריחפה מעל המשפחה ויתר היהודים שנקטו צעדים לקראת העלייה ארצה. במקרה הפרטי שלהם, בוקר אחד הגיעה הסעה, ובחמש לפנות בוקר עזבה המשפחה את ביתה במוסקבה. שכנים שידעו נפרדו מהם, וכך גם בני משפחה. אביה נפרד מאמא שלו (סבתה של לנה), ולא ידע אם יראה אותה שוב. לבסוף היא עלתה ארצה שנים רבות אחריו. אלה שכן הורשו אז לצאת הורשו לקחת עמם מאה דולר לאדם בלבד ותחת מגבלות חמורות על ציוד. הם ידעו מה הם עוזבים, אך לא ידעו לאן הם מגיעים.

עם השנים, כואב לרוסובסקי היחס המזלזל לעיתים כלפי יהודי ברית המועצות, כאילו אינם יהודים מספיק. בעיניה, עצם הבחירה להיאחז בזהות היהודית בתנאים כאלה, תוך סיכון אישי ומשפחתי הן מצד השלטונות הרוסיים והן מצד האזרחים הרוסיים שעשו ככל שביכולתם למנוע ולהקשות את יציאתם של יהודים שכל רצונם היא לעזוב את רוסיה ולהתיישב במולדתם ההיסטורית, היא עדות לעומק החיבור והמסירות של יהדות ברית המועצות למדינת ישראל ולמורשתם היהודית. כיום פועלת לנה רוסובסקי להנחלת סיפורם ומורשתם של יהודי חבר העמים באמצעות הרצאות שבהן היא מספרת את הסיפור המשפחתי, סיפורן של משפחות ויסמן, זרניצקי ורוסובסקי, ובעצם את סיפורה של יהדות חבר העמים כולה.

הסיפור הזה מוקדש לזכר היהודים ממשפחתה ולזכר כל בני עמה שאינם עוד.

שלמה לוי: מאושוויץ לנמל חיפה

פנינה שרייבר לבית לוי, בוגרת תואר ראשון במדעי המדינה וקרימינולוגיה מאוניברסיטת בר-אילן, עבדה כארבעים שנה בבנק לאומי, שלושים מהן במחלקת סחר-חוץ, יבוא-יצוא. כיום גימלאית, גרושה, אם לבן ולבת וסבתא לשתי נכדות. גרה כל חייה בקריית ים. פנינה מספרת את סיפורו של אביה שלמה לוי, בן משולם פייש ופרל לוי, שנולד בדצמבר 1924 וגדל בניירדג'האזה שבצפון-מזרח הונגריה, למשפחה יהודית דתית ומרובת ילדים, בתוך חיי קהילה מסורתיים שבהם לימוד, עבודה וערבות הדדית השתלבו זה בזה.

כמו רבים מניצולי השואה, שב לזמן קצר למולדתו מתוך תקווה להתחיל מחדש, אך מהר מאוד הבין כי אין לו עוד עתיד שם.

עם פרוץ המלחמה, עולמו התהפך. הקהילה היהודית הוכנסה לגטו ומשם נשלחה לאושוויץ. בגיל תשע-עשרה וחצי מצא את עצמו במחנה, בתוך מציאות של הישרדות יומיומית ואובדן. לאחר השחרור עבר דרך מחנות העקורים באירופה, שם החל לנסות לאתר בני משפחה ששרדו. כמו רבים מניצולי השואה, שב לזמן קצר למולדתו מתוך תקווה להתחיל מחדש, אך מהר מאוד הבין כי אין לו עוד עתיד שם.

ההחלטה לעלות לארץ ישראל התגבשה. מאחר שהיציאה ממדינות מזרח אירופה הייתה מוגבלת, הדרך עברה בבריחה ובהעפלה, חצייה של גבולות, תנועה בין מדינות, ולבסוף הגעה לאיטליה שהפכה לנקודת מעבר עבור רבים מהניצולים, שם המתין לעלייה הבלתי לגלית לארץ.

שלמה לוי מלמד במחנה מעצר בקפריסין. צילום: אוסף אישי

לבסוף עלה על אוניית מעפילים בשם "שבתאי לוז'ינסקי " יחד עם מאות נוספים. ההפלגה הייתה ארוכה וקשה, ובסיומה נאלצו לרדת למים ולהגיע לחוף תחת איום מתמיד של הבריטים. עם הגעתם נתפסו המעפילים והועברו למחנות המעצר בקפריסין. למרות תנאי החיים המוגבלים, נוצרו שם חיי קהילה פעילים: שלמה לוי השתלב ולימד עברית, כחלק ממאמץ רחב להכין את העולים לחיים בארץ. הבריטים הגבילו את העלייה למכסה חודשית מצומצמת, ורק בהדרגה הורשו המעפילים להמשיך בדרכם. כשהגיע תורו של שלמה לעלות במסגרת המכסה, עמד כבר ליד האונייה, אך ברגע האחרון עצרה אותו שוטרת בריטית וטענה שהוא נראה צעיר מדי ובר גיוס לצבא הישראלי ולכן הבריטים אסרו עליו לעלות לאונייה. הוא נאלץ להמתין זמן נוסף במחנות.

כשעלה לבסוף לארץ, שלמה לוי לא הביא עמו הרבה חפצים, אבל הביא את עצמו. בארץ שירת בצבא, ולאחר שחרורו החל לעבוד בנמל חיפה כשוטר מכס. משם התקדם למחלקת המכס והגיע לתפקיד בכיר כסגן גובה המכס בחיפה.

אלמז זרו: ירושלים שווה כלא

אלמז זרו (45), בת להורים אסירי ציון, אמא לשתי בנות, משפטנית, סופרת ובעלת תואר שני במגדר, חברת מועצת העיר לוד, משנה לראש העיר וחברה במל"ג, היא בתם של הדס ששמה באמהרית הינו טרנגו (62) וארז ששמו באמהרית הינו גאשייה (78).

הוריה היו תלמידים צעירים בכפר אמבובר, שם ערכו מפגשים בחשאי כדי לתכנן את המסע לירושלים. כמו כל יהודי אתיופיה, גדלו על הערגה לירושלים ולציון, והכמיהה להגיע לארץ הקודש הייתה בכל בית ובית. אמה הייתה נערה בת 16, ואלמז עצמה תינוקת רכה בת מספר חודשים. ההחלטה לעזוב הכול לא נבעה משיקול נוחות אלא מתוך שליחות ותחושת ייעוד. אביה יצא לדרך ראשון, ושבועיים אחריו יצאה אמה עם קבוצה שמנתה 24 צעירים. אביה נאסר בכלא בטה בגונדר, ושבועיים אחריו נאסרו גם היא ואמה. הן שהו שם בתנאים קשים; הוריה נחקרו והוכו בדרכים בלתי אנושיות, ואף נגזר עליהם עונש מוות שבנס בוטל. כעבור שנה שוחררו עם אזהרה לבל ינסו שוב. אחד הרגעים שנחרטו באלמז הוא תיאור אמה, נערה בת 16, שהוכתה בתא העינויים כשסוהרת אוחזת בה ובתינוקת בזרועותיה, עד שתש כוחם של הסוהרים, ואז הייתה מדדה מדממת אל תאה כדי לטפל בה.

החזיקו בתקווה גם ברגעים החשוכים ביותר, וידעו שאין דרך חזרה, אלא רק קדימה

אלמז רזו עם הוריה הדס (לרנגו) וארז (גארשייה). צילום: אבי אייך

אביה ניסה לברוח דרך קניה ונאסר ארבע פעמים, ובכל פעם הוכה קשות. באחת הפעמים חילץ יחד עם בן דודו ג'מבר טזזו 35 יהודים מהכלא. כששניהם ישבו בכלא ונגזר עליהם גזר דין מוות, ביקש אביה מהסוהר הבכיר לנגן בכלי המסינקו שאחז במסע. כששמע הסוהר את נגינתו וכישרונו המוזיקלי, החליט לחוס על רשימת המוצאים להורג שהונחה בפניו, וכך ניצלו חייהם. לבסוף הגיע אביה דרך סודן לאחר מסע קשה ומסוכן במחנה בגדריף, מסע של הישרדות שכלל רעב, חוסר ודאות, ובכל יום נאלצו לקבור כ-30 יהודים. הוא שהה בסודן כשנה ועלה לישראל בשנת 1982. אמה בחרה שלא להסתכן שנית ועלתה עם אלמז ואחיה הצעיר דרור ז"ל בטיסה מאדיס אבבה ליוון ומשם לישראל.

את רגע ההגעה לישראל מתארת אלמז כרגע של התגשמות חלום, אושר עצום לצד עייפות וכאב. הם הגיעו לירושלים שעליה חלמו, וזה היה עבורם ניצחון רוחני אדיר. עד היום סובלים הוריה מצלקות פיזיות ונפשיות: אמה חוששת ממקומות סגורים עם חלון קטן המזכיר לה את תא העינויים, ואביה סובל פיזית מהמכות שספג.

אלמז מדגישה כי סיפורם של הוריה הוא הבסיס לזהות שלה כולה, כאמא, כאשת ציבור, כמשפטנית וכסופרת. לדבריה, הכוח של הוריה נבע מהאמונה, אמונה בא-ל שיראה להם את הדרך, אמונה בירושלים, ואמונה שזהו גורל שיש להגשים. הם החזיקו בתקווה גם ברגעים החשוכים ביותר, וידעו שאין דרך חזרה, אלא רק קדימה. יש כאב שהוא חלק מהסיפור המשפחתי, כאב שלא תמיד מדובר אך מורגש היטב, לצד תחושת גאווה גדולה על הדרך שעשו ועל הגשמת חלום אבות. המסר שהיא מבקשת להעביר לדור הצעיר: הכוח היהודי שלנו הוא אמונתנו. יש לנו מורשת ענפה והיסטוריה שיש להתגאות בה. כאשר דרך מונעת מאמונה ומטרה, ניתן להתגבר על כל מכשול. מי שמאמין תמיד יראה את האור בקצה המנהרה.

הכמיהה כמנוע: כשהמחקר פוגש את החיים

מחקר של פרופ' אניטה שפירא, "כמיהה לארץ ישראל ועיצוב הזהות הציונית" (2004), מצביע כי לאורך הדורות הכמיהה לארץ ישראל לא הייתה רק רעיון דתי או לאומי אלא כוח מניע ממשי לפעולה, גם בתנאים של סכנה וייסורים. לפי המחקר, יהודים לא רק חלמו על הארץ אלא היו מוכנים לשלם מחירים כבדים כדי להגיע אליה, החל מרדיפות באירופה, דרך עלייה בלתי לגלית ועד מסעות מסוכנים מאפריקה ומברית המועצות. שפירא מדגישה כי הסבל אינו רק תוצאה של הדרך אלא חלק מהאופן שבו נבנית המשמעות של העלייה עצמה, והוא מה שמעמיק את תחושת השליחות והזהות.

הדברים מקבלים ביטוי מוחשי בשלושת הסיפורים: ההגדות שהוסתרו והועברו מדור לדור בבית רוסובסקי משקפות זהות שנשמרת גם כשאינה יכולה להופיע בגלוי; הדרך של שלמה לוי, מאושוויץ לאוניית מעפילים ולמחנות קפריסין, ממחישה עד כמה הדרך לארץ אינה פשוטה, ומחברת לאמירה התלמודית כי "ארץ ישראל נקנית בייסורים" (ברכות ה ע"א) לא כאמירה תיאורטית אלא כחוויה ממשית; ומסעם של הוריה של אלמז מבטא בפועל את הפסוק "וְשַׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ל, ג), לא כהבטחה מופשטת אלא כסיפור אנושי חי.

המציאות הביטחונית כיום, ובפרט המתח מול איראן, מחזירה אותנו להבנה שהסיפור הזה לא הסתיים. גם היום החיים בארץ מלווים באתגרים, פחד ואי ודאות, אך לצד זאת עומדת אותה תחושת שליחות עמוקה. כפי שבדורות קודמים האמונה הובילה אנשים למסעות בלתי אפשריים, כך גם היום היא מחזקת את היכולת להישאר, לבנות ולהאמין. דווקא ברגעים של איום, מתחדדת המשמעות של הבית שנבנה כאן, ושל המחיר ששולם כדי להגיע אליו.

כיתובים לצילומים