פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)במוקדה של פרשת 'שלח' והפטרתה, ניצבים שני מעשי ריגול הרחוקים זה מזה ת"ק פרסה. בפרשה מתואר דיווחם של עשרה מהמרגלים על ארץ ישראל, שהביאה עימה אסון. תחילת הדיווח נראתה מבטיחה מאוד: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָה". אכן, המשך הדיווח היה שוד ושבר: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן".
פרשני המקרא עמדו על כך, שאפילו היה הדיווח על "ילידי הענק" ו"הערים הבצורות", העמלקי והכנעני, אמת לאמיתו, חטאו המרגלים חטא גדול בכך שלא הסתפקו בדיווח אלא הוסיפו לו מילה אחת: "אפס" – אמירה שביטאה מורך רוח, רפיון וחוסר אמונה בצדקת הדרך. ובניסוח בן ימינו: "כן, אבל…", ניסוח שעליו המליץ אחד מבני דורנו את הפסוק: "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת": על כל דבר מביעים הסתייגות ומוסיפים: "כן, אבל…".
אחד היה כלב בן יפונה שעמד איתן: "ויַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָה". אבל המרגלים בשלהם: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּו". וכמדרש חז"ל (סוטה לה, ע"א ורש"י על אתר), שנתנו דעתם לדגש החזק שבתיבת "מִמֶּנּו": האויב חזק גם מאיתנו, גם יותר מהקב"ה.
בפרשיות אלה טמון שיעור מאלף לא רק לשעה אלא גם לדורות: הן ב'הלכות הרוב' (כשבניגוד גמור לכלל הרווח, המסקנה היא ש"הרוב לא תמיד צודק"), הן בעניין כוחו – ואולי חובתו – של היחיד לעמוד על שלו, גם מול הרוב שכנגדו, ולהילחם על צדקת דרכו.
לעומת התיאור בפרשה, בהפטרה מתואר מעשה ריגול שתוצאתו הפוכה לגמרי. המרגלים האנונימיים, בני בלי שם, חוזרים אל יהושע בן נון, שותפו ה"שקט" של כלב בן יפונה, ומסר חד ואחד בפיהם: "ויָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינו".
בימינו, ריגול ומרגלים, שירותי ביון ומודיעין, הם חלק אינטגרלי ממערכת הביטחון של כל מדינה ראויה לשמה. לרוב, ריגול ביטחוני ומידע מודיעיני נתפסים כפעולה חיובית לשם הצלת המדינה, ביטחונה ושלום יושביה, ורק לאחרונה חווינו את עוצמתם וחשיבותם בפעולה באיראן.
אכן, במקרא ובדברי חז"ל נתפס הריגול פעמים הרבה כפעולה שלילית בתכלית. מתוך הקרבה הלשונית (חילוף ג=ר) מילה זו מהווה שם נרדף ל"ריכול", רכילות ולשון הרע שהם מן העבירות הקשות. וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות (ז, א): "המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'. ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעך צא ולמד מה אירע לדואג האדומי". ומכל מקום, כאז כן היום, המציאות תמיד מורכבת.
גם בימים אלה של "מלחמה רבא" הנמשכת למעלה מ-600 יום, ו"מלחמה זוטא" (במשכה עד כה, אך בוודאי לא בממדיה ובחשיבותה), שיצרו אצלנו מציאות של שעת חירום לאומית, על מכאוביה וחלליה, נפגעיה וצערה, השאלה החשובה היא האם הצופה במתרחש לנגד עיניו ממקד את עניינו בחצי הכוס המלאה או הריקה; בכוחו ועוצם ידו או באמונתו בה'; בסגולת הארץ, מנהיגיה ויושביה או רק בתכונותיהם השליליות; בהישגי המלחמה או בקורבנותיה. האמנם מעשינו, ליבנו ועינינו ממוקדים, מכוונים ונשואים בתקווה וציפייה להגשמת החלום ומימושו, או שמא כלפי ייאוש ורפיון ידיים?
מעשה המרגלים – ראשונים כאחרונים – מלמדים אותנו שראוי להעדיף "עין טובה", על פני עין רעה וקמוצה. אין צריך לומר שאסור להתעלם מן המציאות, על מכלול עובדותיה; אין לעצום עין לנוכח החסרונות, המחדלים והפגמים; אבל תמיד יש להעדיף את העין הטובה על פני הרעה.
מי ייתן ודרך טובה זו, שעיקרה ב"עין טובה", בראיית החיוב ולא השלילה, תנחה את דרכנו כאן ועכשיו. בימינו – ולימינו.
