אביטל דואן שמולי (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)מצוות קידוש שמו של הקב"ה בעולם ממוינת בדברי הרמב"ם כנושא הראשון, לאחר מצוות האמונה היסודית, העומד כמטרתנו בעולם. בהלכות יסודי התורה, בפרק החמישי, לאחר שסיים בהצגת מה שאנו יודעים מבחינה פילוסופית על הקב"ה, הוא מלמד כי "כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר 'ולא תחללו את שם קדשי'…". בכך מבטא הרמב"ם את המרכזיות הגדולה של החובה לקדש את שמו של הקב"ה בעולם, והאיסור שלא לחללו.
בהמשך דבריו הרמב"ם משרטט שלושה מעגלים של קידוש ה'. האחד – הממוקד והידוע יותר – הוא החובה למסור את הנפש על קידוש שמו של הקב"ה, באותן שלוש עבירות שהן ייהרג ואל יעבור, וכן במצבים נוספים שבהם מתקדש שמו של הקב"ה כשאנו מאמיניו מוכנים למסור את נפשנו להליכה בדרכיו. הרמב"ם מייחד את רוב הפרק לעיסוק בהיבט הזה. לעתים אין אנו שמים לב כי הקמת מדינת ישראל יילדה מצב מחודש בתולדות עמנו, שחוזר לימי המקרא, שבהם אין כמעט יהודי בעולם שגוי אונס אותו לעבור עבירות, והוא נאלץ לבחור בין חיים ובין מוות. מה שהיה חלק אינטגרלי מחיי הגלויות השונות נעלם כמעט לחלוטין, וזו אחת הבשורות הגדולות של הקמת המדינה. אנו מוסרים את נפשנו על הופעת ריבונו של עולם בחיי האומה, ולא בעלייתה על המוקד.
המעגל השני הוא מעגל קיום המצוות בשמו של הקב"ה. הרמב"ם פוסק כי כל אדם המקיים מצווה, כאשר המניע אותו הוא "… לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו – הרי זה מקדש את השם". נשיאת שמו של הקב"ה בעולם באה לידי ביטוי בקיום מצוותיו ובהישמרות מאיסוריו, ואהבת ה' שבנו מקדשת את שמו בעולם.
המעגל השלישי, שבבסיסו פרדוקס מסוים, הוא המעגל המוכר לנו בביטוי "קידוש ה'. ":…וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו הרי זה קידש את ה'".
ומדוע פרדוקס? כיוון שמחד גיסא הקריטריון לקידוש שמו של הקב"ה הוא עשיית מצוותיו; מאידך גיסא, הקריטריון לקידוש שמו של הקב"ה הוא "שהכל מקלסין אותו", לאמור: אמת המידה היא אמת המידה של בני אדם. ניתן כמובן ליישב שחייבים לעמוד בשני הקריטריונים גם יחד, אולם יש מקורות לא מועטים המלמדים שלא ניתן לקבל תירוץ זה על נקלה. חכמים ביטאו זאת באומרם: "….מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא…"(יבמות עט ע"א), ואף מדגימים זאת במעשה חריג מאוד של דוד המלך המוסר שבעה מבני שאול לאויב הגבעוני, כדי שינקמו את נקמתם על הפרת הברית עמם. זו דוגמה קיצונית, ולא יחידה, לסוגיה סבוכה מאוד.
אך מה שעולה באופן ברור מהמקורות כולם היא החשיבות הגדולה לבחון את עצמנו בכל עת האם אנו מקדשים את שמו של הקב"ה, ואם אכן אנו מביאים לאיהוב שמו על הבריות, וזוכים שייאמרו עלינו כציבור "אשרי זה שלמד תורה", או שחס ושלום שמו של הקב"ה מתחלל על ידי נושאי דברו והנאמנים בבריתו. זה האתגר העומד בפנינו, וחלק מראש השנה למדינת ישראל, שיש בו שמחה גדולה וחשבון נפש כאחד.
