ישראל – פחות ממה שקיווינו, יותר ממה שציפינו

כאשר נשאל מספר שנים לפני פטירתו ד"ר זרח ורהפטיג ע"ה, מקברניטי הציונות הדתית במשך הרבה למעלה מיובל שנים, ומחותמי מגילת העצמאות, מהי תחושתו לנוכח הישגי המדינה, השיב: "פחות ממה שקיווינו, יותר ממה שציפינו".

אמרו חכמים: "אין בעל הנס מכיר בנִסו". המתבונן בעיני בשר בתולדות מדינת ישראל והקמתה, אינו יכול לראות את הנסים שליוו ומלווים אותה גם כיום, בכל יום, בכל עת ובכל שעה. כך, בימים ההם, כך, בזמן הזה.

עם שרידי חרב, פליטי שואה ועולים שהתקבצו מארבע כנפות תבל, דוברי שבעים לשון, שהתקבצו ובאו לארץ ישראל, מוקפים אויבים וקשיים כלכליים וחברתיים, שהצליחו, כנגד כל הסיכויים, לכונן ממלכה יהודית. עם כל הפגמים והצללים (ויש כאלה), האורות מרובים ויתרים עליהם פי כמה וכמה.

בשיר המעלות, הניצב במרכז תפילות היום, נאמר כי "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".

מזמור זה הנאמר תדיר, בשבתות ובמועדים, הפך להיות שגור בפינו עד כדי כך שלעתים, כך נדמה, לבנו גס במילותיו ואיננו עומדים על מלוא משמעותם של דברים. "היינו כחולמים", כך בפינו, אך דומה שלעתים "עודנו חולמים" בלבנו, ואיננו מכירים בגודל נס שיבת ציון ובעוצמתו, נס המתרחש וקורם עור וגידים לעינינו, בכל יום, בכל עת ובכל שעה.

הברכה, השבח וההודאה תופסים מקום מרכזי בעולמו של אדם מישראל. כל אחד מהם, וכולם יחדיו, מבטאים את יחסו של האדם למציאות הסובבת אותו, לחליפות העתים, למאורעות הימים, לתופעות טבע ולמעשי אנוש. באחת: עיקרה של הברכה הוא בעצם ההתייחסות, ביציאה ממעגל השגרה ובהכרה בהנהגת הקב"ה את עולמו.

בחלוף שבעים ושלוש שנים, הנס רק הולך ומתעצם.

אכן, כאותן תופעות מופלאות של שיבת העם לציון ו"תחיית המתים" של השנים האחרונות – כל אותם מאות אלפי יהודים שהיו בבחינת "בנים אובדים" כמעט נשכחים מלב, ששבו ליהדותם ועלו לא"י – גם מדינת ישראל טוענת על גבה מטען כבד של מחלוקות הלכתיות והגותיות.

רבים דשו ב"הלכות מדינה" אלו, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, וטרם נתמצתה המידה. האמנם יש לומר הלל, ואם נאמר שמא עם ברכה או בלתה, האם בדין הוא שיום העצמאות ויום שחרור ירושלים יפסיקו את תקופת האבל של ספירת העומר, סדר התפילה, הקריאה בתורה וההפטרה, אמירת "שהחיינו" ודינו של יום העצמאות ש"נדחה ממקומו" והוקדם, כפי שהיה השנה.

דיון מעמיק בשאלות אלה מחייב בחינה של כמה מעגלים. במעגל החיצון הרחב, יחס ההלכה וההגות היהודית למדינה ולמלכות כשהן לעצמן. במעגל הביניים מצוי יחסן ל"מדינה יהודית", ובמעגל הפנימי ההתייחסות למדינת ישראל דהאידנא, שהרבה מבניה ורבות מאורחותיה אינם נוהגים, למרבה הצער ולמגינת לב, על פי "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית".

כדרכה של תורה, מדובר בסוגיה מורכבת וסבוכה, וכל עמדה – טעמיה ונימוקיה עמה. אך על דבר אחד לא ניתן לחלוק: לא ניתן להתעלם מהקמת מדינת ישראל והשלכותיה התיאולוגיות, האמוניות וההלכתיות, כמו גם ההיסטוריות והחברתיות. תופעה פלאית זו מחייבת יציאה מ"אזור הנוחות", שוויון הנפש והאדישות.

יכול אדם לראות בהקמת מדינת ישראל "אתחלתא דגאולה", מעשה רב משמעות הפותח פרק חדש בתולדות העם היהודי, או חלילה לראות בה ח"ו מרידה במלכות שמיים, כינון שלטון המבקש למרוד בקונו תוך הכפפת עובדי ה' שבה למרותו של שלטון חילוני. בין כך ובין כך, אסור לו להמשיך במהלך חייו כאילו לא ארע דבר, ולהישאר שווה נפש כלפי הסובב אותו.

החכם שעיניו בראשו, ידע כי לצד השאלות ה"גדולות", חובקות העולם, מתגשם לעינינו חזון הנביאים פשוטו כמשמעו: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא".

על נס זה לבדו, ועל נסים רבים כמותו, חייבים אנו להודות ולהלל. בכל יום, בכל עת, ובכל שעה.

(תזריע מצורע תשפ"א)