איש יהודי היה

קצת יותר מ-80 שנה חלפו מהיום בו עלה הכורת הנאצי על העיירה קישוורדה שבצפון-מזרח הונגריה. בשני ימים – יום שני ז' בסיוון תש"ד, יום שני של חג השבועות, ויום רביעי ט' בסיוון – הוא הצעיד את 7,000 יהודי העיירה אל תחנת הרכבת, לעיניהם של תושביה הלא יהודים, שעצב לא נשקף מעיניהם, ומשם במסע בן שלושה ימים אל מפעל המוות הגדול בהיסטוריה האנושית, אושויץ בירקנאו, ולא נודע כי באו אל קרבו.
בתוך אלפי היהודים שנדחסו בקרונות המוות היו הוריו ושש אחיותיו של אבי, אברהם מרמורשטיין, אמי, אסתר לבית בורגר, הוריה, שלושה מאחיה, ואחותה. הוריו ושלוש מאחיותיו של אבי, אמה של אמי, שני אחיה ואחותה, עלו בסערה השמיימה מתוך תאי הגזים עוד בטרם הבינו לאן הגיעו. שלוש מאחיותיו של אבי הועברו למחנה המפלצתי ברגן בלזן, ונרצחו שם ימים ספורים לפני שחרור המחנה. אחיה ואביה של אמי נלקחו למחנה שלא נפל באכזריותו משני קודמיו, מחנה דכאו, שם גווע סבי לאיטו עד מותו. יום מותו לא נודע, והקדיש עליו נאמר ביום י' בסיוון, היום שבו הגיעה רכבת המוות לאושוויץ בירקנאו, ואותו קבעו שרידי קהילת קישוורדה כיום האזכרה לבני קהילתם שנרצחו בשואה, וכיום בו נאמר הקדיש לציון יום השנה לרציחתם.
לפני כעשר שנים, במהלך עיון בחומרי הארכיון שבמוזיאון "יד ושם", גיליתי כרטסת מסודרת שנוהלה במחנה ההשמדה דכאו, בה נמצא כרטיסו של סבי, אבי אמי, שעל שמו אני נקרא, מרדכי בורגר הי"ד, אשר גילה לנו 70 שנה לאחר מותו את יום פטירתו המדויק – ט' באדר תש"ה, ימים ספורים לפני שחרור המחנה. התגלית המפתיעה הזו היכתה בנו כמכת ברק המאירה לפתע את השמיים השחורים, והרעם לא איחר להגיע בעקבותיה. ידענו כי המספר הבלתי נתפס של שישה מיליון מטשטש לחלוטין את דמותו של היחיד, כאבו, ייסוריו, השפלתו. ידענו כי זעקתו הנוראה של היחיד נבלעת בשאון הזעקה הענקית, הנבלעת אף היא בחלל האין-סופי. ואולם, לא חשנו עד כמה מיטשטשת הדמות הבודדת אף בתוך המשפחה. נתנו דעתנו לייסורי הקהילה, המשפחה, ולא נתנו די את דעתנו לייסוריו של היחיד. יום הזיכרון לקדושי העיירה קישוורדה הוא בסופו של יום, יום זיכרון לכלל ולא לפרט.
מרדכי בורגר הי"ד איננו עוד אחד מתוך שישה מיליון קדושים שלזכרם עוצב יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי לקדושי השואה שיום רציחתם לא נודע, והוא איננו עוד רק אחד מתוך קהילת קדושי קישוורדה. יום פטירתו נודע, והוא מתברך בקדיש הפרטי עליו.

מתוך העפר והאפר, מתוך הרמץ והעשן, מתוך אבק השנים שחלפו מאז, קמה ועלתה ונתייחדה דמותו הזוהרת של אדם אחד, איש יהודי, איש חפץ חיים, בן לאביו, בעל לאשתו, אב לשבעה ילדים, בנים ובנות, רכים ומתבגרים. באביב ימיו, זה עתה ציין את שנת היובל לחייו, ולפתע פתאום קם הכורת וביד ענקים זדונה ובוטחת, פרץ לתוך שגרת יומו, הניף את גרזנו עליו ועל משפחתו, על אשתו, על ילדיו, ריסק את המשפחה לרסיסים שנפוצו לכל רוח, והותיר אותו בודד, חולה, עזוב, כואב ומושפל בתוך גיהינום, שהמוות הוא הדרך היחידה לצאת ממנו.
על מה חשב מרדכי בורגר בתשעת חודשי ייסוריו במחנה ההשמדה, מהמפלצתיים שידע העולם? במה הגה? האם היה מעביר לפניו מדי ערב בשוכבו לישון את דמותם של בני משפחתו? האם התגעגע לאביו? האם זכר בערגה את לאה רעייתו? האם התייסר בגעגועים לשני תאומיו הקטנים בני הארבע הגי ושאול? ליודיקו בן העשר? לשייקו, לאסתר, לאיצו, ליוסי בכורו? האם תהה מה עובר כרגע על כל אחד מהם? האם ידע כי לאה רעייתו ושלושת ילדיו הקטנים עלו השמיימה דרך ארובות אושוויץ שעה קלה לאחר שהגיעו שמה? האם הרטיב בדמעותיו את כריתו, שאולי לא הייתה לו כלל וכלל, בזכרו את משפחתו יושבת ליד שולחן השבת? האם זהרו לו בדמע ושחוק איכה וזמירות של שבת? האם רקם חלומות לשוב ולהתאחד יום אחד עם כל בני משפחתו? האם האמין עוד כי מזרה ישראל יקבצנו? האם נותרה בו תקווה או שמא קמלו בעיניו שושני הנוחם?
"איש יהודי היה", תלמיד חכם מובהק, גבאי תלמוד התורה של העיירה, בעל תפילה שבכיו בתפילת הימים הנוראים קרע שערי שמיים, אבל כאן בדכאו לא שמע איש את תפילתו, ואף הקב"ה כמנהג ימי הפורים הסתיר הסתר היטב את פניו. האם שמע מישהו את אנחותיו כשגווע לאיטו?
מאז התגלית המרעישה, מתכנסים צאצאיו במדינת היהודים העצמאית לספוד לו ולבכותו ולומר עליו קדיש, בתקווה שהידיעה הזאת ממציאה לו אי שם בשמיים הרחוקים קורטוב של נחמה, מעלה בדל של חיוך על פניו הדומעות, מעניקה בדל של מנוחה אמיתית לנפשו המיוסרת.