ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשות בהר-בחוקותיי פותחות בקריאה מפתיעה: לעצור. לשמוט. להרפות. לא הכל בידינו, לא הכל שלנו, ולא הכל מותר תמיד. קריאה זו לגבול אינה רק חקלאית או כלכלית. היא עמוקה בהרבה: היא נוגעת ליכולת האנושית להציב קווים – במעשה, בכוח, ברגש.
השמיטה מלמדת את האדם לעצור גם כשהוא יכול להמשיך. אך התרבות המודרנית, ובמיוחד בישראל, נעה פעמים רבות בכיוון ההפוך: זימונים לישיבות אחרי המשמרת, משימות שגולשות עמוק לשעות הפנאי, ציפייה לזמינות תמידית בווטסאפ, אי התחשבות בצרכים אישיים. בזמן שברחבי העולם עובדים מראיינים את המעסיקים כדי להציב להם קווים אדומים, ובוסים מקפידים על הפרדה מוחלטת בין חיים לעבודה, אצלנו הגבול כמעט לא קיים. שוק העבודה הישראלי הוא אחד התובעניים במדינות המערביות. וכאשר הגבול החיצוני מיטשטש – גם הגבול הפנימי עלול להיחלש.
והנה, בתוך המציאות הזו, עולים קולות קשים מהחברה עצמה – קולות של אלימות חסרת רסן, במיוחד בקרב בני נוער. כאן מתחדדת ההבנה: הגבולות אינם רק מערכת חוקים חיצונית; הם תשתית פנימית של האדם. השבועות האחרונים מטלטלים. הלב מתקשה להכיל מראות של אלימות חסרת גבולות – חבורות נערים שבוחרות "קורבן", ומתנהגות באכזריות שקשה לתפוס.
יש מי שמנסה להסביר: מלחמה, קורונה, חרדה, אובדן. נכון – הילדים והנוער של היום גדלים בתוך מציאות מורכבת. אבל חשוב לומר ביושר: המציאות מסבירה – היא לא מצדיקה. כי בתוך אותה מציאות בדיוק, רוב הילדים לא הופכים לאלימים. בסופו של דבר, האלימות הקיצונית שאנחנו רואים בגיל ההתבגרות – לא מתחילה שם. היא נבנית, לאט-לאט, בשנים הראשונות לחיי הילדים.
ובדיוק שם – יש לנו השפעה עצומה. לא נוכל לשלוט בכל מה שהילדים שלנו יפגשו בעולם. אבל כן נוכל לתת להם מצפן פנימי – שיגיד להם, גם בתוך קבוצה, גם תחת לחץ: יש קו שלא חוצים.
דברים אלו מהדהדים באופן עמוק את רוח הפרשה: גבול שאינו נאכף רק מבחוץ – אלא נבנה מבפנים. הרעיון הזה מקבל המחשה ספרותית עוצמתית ביצירה הקלאסית "בעל זבוב" מאת ויליאם גולדינג. הספר נחשב לאחת היצירות המטלטלות על טבע האדם. קבוצת ילדים נתקעת על אי בודד, בלי מבוגרים. בהתחלה יש סדר, חוקים, ניסיון לשמור על אנושיות. אבל לאט-לאט משהו מתפרק. הפחדים גוברים, הכוח נהיה ערך, והקבוצה מידרדרת לאלימות קשה.
זו לא רק עלילה. זה ניסוי מחשבתי: מה קורה לילד ולחברה כשאין גבולות פנימיים? קל לקרוא את הספר ולהגיד: "זה קיצוני, זה לא אנחנו". אבל רגע לפני שאנחנו מרחיקים – כדאי לשאול: מה מונע מילדים אמיתיים להגיע לשם? גולדינג מציע תשובה לא נוחה: לא מספיק שאין מבוגר בחוץ. הסכנה האמיתית היא כשאין "מבוגר בפנים" – מצפון, ויסות, יכולת לעצור.
אחד המסרים החזקים ב"בעל זבוב" הוא כוח הקבוצה. ילדים נסחפים. הם רוצים להשתייך. הם עלולים להשתיק קול פנימי כדי להיות חלק. לכן, לא מספיק לגדל ילד "טוב לב". צריך לגדל ילד שיש לו עמוד שדרה מוסרי – כזה שיודע לעמוד גם מול לחץ חברתי.
"בעל זבוב" אינו רק סיפור על ילדים על אי. הוא מראה לנו מה קורה כשהאנושיות לא מקבלת חיזוק יומיומי. כשהגבולות מתערערים. כשהקול הפנימי נחלש. החדשות הטובות הן – שהסיפור הזה לא מוכרח להתממש. בידיים שלנו, כהורים וכמחנכים, יש הזדמנות לבנות את אותו "מבוגר פנימי" – מצפון, חמלה, ויכולת לעצור. העבודה הזו לא דרמטית. היא יומיומית, לפעמים אפילו שקטה: עוד גבול שהוצב, עוד רגש שנקרא בשם, עוד סיטואציה שבה הילד למד לבחור אחרת. אבל בדיוק שם, ברגעים הקטנים – נבנה העתיד.
המסר העולה מכל אלו משתלב עמוק בפרשת בחוקותיי. הברכה והקללה אינן רק תגובה א-לוהית הן גם תיאור של מציאות אנושית: כאשר הגבולות נשמרים – יש סדר, ביטחון וצמיחה. כאשר הם נפרצים – מופיעים פחד, אלימות וחוסר יציבות. ובתוך מציאות ישראלית מורכבת, שבה ישראל היא המדינה המאוימת ביותר בעולם ו-78 שנים לקיומה הוא נס היסטורי, מתחדדת האחריות: לא רק להגן מבחוץ, אלא לבנות מבפנים. החוסן הלאומי אינו תלוי רק בצבא או במדיניות, אלא גם – ואולי בעיקר – באותם גבולות פנימיים: ביכולת לעצור, להקשיב, לקחת אחריות, ולבחור בטוב גם תחת לחץ.
בעידן של רעש, לחץ וגבולות מיטשטשים – זו אולי המשימה הדחופה ביותר: לבנות "מבוגר פנימי", אישי ולאומי. כי בסופו של דבר, לא רק הארץ זקוקה לשמיטה – גם האדם.
