עבדיי הם, ולא עבדים לעבדים

צירה המרכזי של פרשת בהר כולל שתי הכרזות מהדהדות, הבאות בזו אחר זו: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (כה, כג); "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כה, נה). התורה אינה מתנגדת לקניין פרטי, ואינה מתעלמת מיצר הקניין והרכושנות שטבוע באדם. אך היא מציבה להם תמרורי "עצור!".

כאשר מדובר במקרקעין ובהלוואות כספיות, אחת לשבע שנים, וביתר שאת בשנת היובל, הסדר החברתי עובר "אתחול מחדש". השדות חוזרים לבעליהם המקוריים, חובות כספיים נמחקים, ועבדים יוצאים לחופשי. מדוע זה נחוץ? משום שהתורה מכירה בטבע האדם. ללא מנגנון של "אתחול מחדש", הפערים החברתיים ילכו ויעמיקו עד לפיצוץ הבלתי נמנע. העשיר יצבור עוד ועוד כוח, והעני יילכד במעגל של עוני בין-דורי.

זאת ועוד: דיני השמיטה והיובל באים להזכיר לנו שהצלחתנו הכלכלית אינה רק פרי עמלנו; יש לה שותף, שם "למעלה", בשמיים, והיא – כמו החיים כולם – פיקדון זמני בלבד. ושמא יש כאן גם 'מודעה רבה לאורייתא', לתורת הכלכלה בעולמה של תורה: מנהיגות כלכלית נבחנת לא בכושר הצבירה שלה, אלא ביכולת הוויתור שלה.

הוא הדין לקריאה הגדולה "כי לי בני ישראל עבדים", שעליה דרשו חז"ל: "עבדיי הם, ולא עבדים לעבדים", קריאה שהייתה אבן פינה גם בדיני העבודה במשפט העברי שמונעים מ"אדון"-מעסיק לכבול את "עבדיו-עובדיו לשירותו נגד רצונם.

אכן, עולמה של יהדות רווי בעבדים. מכל הסוגים והמינים. אברהם אבינו מוצג כעבד, ומשה רבנו הוא עבד, ודוד מלך ישראל הוא עבד, וכמותם יהודה, ויואב בן צרויה, יוסף הצדיק ומלך המשיח. הצדיקים הריהם עבדי ה' ("הללויה הללו עבדי ה'" – תהלים קיג, א; קלה, א). ואף חז"ל הכריזו בקול גדול "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", וגדולי המוסר שרו כנגדם "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".

הניסיון להתחקות אחר מוסד העבדות במשפט העברי מגלה תובנות מופלאות. מנקודת מבט מסוימת, העבד הוא לא כלום, חסר ישות עצמית. קניינו של האדון, שאין לו משלו ולא כלום. ממילא ניתן למוכרו ולהעבירו מיד ליד משל היה בהמה בשוק. אין לעבד לא זכויות ולא זמן. ניתן להעסיק אותו שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, בכל ימות השנה. אין לו לא יום ולא לילה. אין הוא ישן בזמנים קבועים. אין הוא אוכל בזמנים קבועים.

ושמא מסיבה זו, כמעט כל מועד בלוח השנה היהודי הוא "זכר ליציאת מצרים". עבדות מצרים מתאפיינת באדישותו של העבד לנעשה סביבו, בהיעדר מופגן מצדו להבדל שבין היום והלילה, החול והמועד. לעומתו, לוח השנה היהודי והברכות השונות משמשים תמרור "עצור", מורים אותנו לחרוג מהתנהגותנו הרגילה, ומחייבים אותנו להתייחס לזמן ולמקום. לקדש אותם, לשנות בהם אורחות חיינו, לברך על תופעות הטבע הנגלות לנגד עינינו. זהו מפגן מרהיב של התרסה כנגד המונוטוניות והאדישות של עבדות מצרים.

בעולמה של יהדות, העבד הוא חלק מהציבור. לכן חייבים למול אותו, וכבר אברהם אבי האומה נצטווה: "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך… וכן אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נימולו אתו" (בראשית יז), והוסיפו וציוו שאף העבד יהא שותף באכילת קורבן הפסח: "וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו" (שמות יב, מד). ונוסף העבד ונצטווה על השביתה בשבת. ועבדו של כוהן רשאי לאכול בקדשים.

העיון בפרשת עבדות מצרים מלמד שהייתה זו עבדות כפולה: פיזית ונפשית. ניסיון לשבור לא רק את גוף האדם, בעבודה המפרכת ומפוררת את הגוף, אלא גם באמצעות "עינוי" ו"סבל", התעללות נפשית שמטרתה שבירת רוח האדם, חזונו ותקוותו.

בבוא ירמיהו הנביא לזעוק חמס נגד בני ישראל המשלחים את עבדיהם לחופשי, אך מייד לאחר מכן מחזירים אותם לעבדות, קורא ירמיהו בקולה הגדול של ברית מצרים, שעיקרה לא רק ביציאה ממצרים הפיזית אלא קריאה להשתחררות מ"בית עבדים": "כֹּה אָמַר ה' אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (ירמיה לד, יג-טז). הכיבוש – כיבוש העבדים – משחית ומחלל שם שמים, ועל הכל לקרוא בקול גדול, צלול ובהיר: די לכיבוש!

לא עוד ניצול עבדים ושפחות, לא עוד חברות כוח אדם. לא כוח אלא אדם. חברה יהודית אמיתית, נלחמת בכוח, בשררה, על הגאווה, היהירות והנטייה להשפיל את ה'אחר' שכרוכים בעקבה, ומקדשת את האדם.

וכמודגש גם בפרשתנו: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". ללמדנו: יציאה משעבוד לגאולה אינה חופש של הפקרות, לא רק חירות אלא גם, ואולי בעיקר, אחריות. היציאה ממצרים אינה רק "יציאה מ" אלא "יציאה ל". יציאה מתחת עולו של האדם, וכניסה לעבדות אחת ויחידה: עבודת הקב"ה.