שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בעקבות המלחמה, העלון החשוב והמבוקש הזה לא יצא במתכונתו הרגילה בבתי כנסת רבים. גם אני נאלצתי להפסיק לכתוב לתקופה. אני מבקש להודות מעומק הלב לכל מי שפנה ושאל, מתוך דאגה אמיתית, מדוע איני כותב. התמיכה הזו חיזקה אותי ונתנה לי כוח לחזור ולכתוב.
בערב יום העצמאות האחרון נרצח ימנו בנימין זלקה ז״ל מחוץ לפיצרייה בפתח תקווה, שבה עבד. לפי החשד, חבורת נערים ריססה ספריי שלג בתוך המקום, ולאחר שביקש מהם להפסיק, הותקף באכזריות בלינץ’ ובדקירות. אין ספק שמדובר ברצח מזעזע. אך עולה השאלה: מדוע דווקא הרצח הזה הצליח לזעזע מדינה שלמה? ייתכן שהתשובה טמונה לא רק באכזריות ובסתמיות המעשה, אלא במשהו עמוק יותר. נדמה שהרצח הזה חצה "קו מים", רגע שבו החברה הישראלית לא יכלה להישאר אדישה. רבים הרגישו: זה יכול להיות הבן שלי. התחושה הזו יצרה הזדהות רחבה ושברה מחיצות.
אחד הערכים המרכזיים בתפיסת העולם של יהדות אתיופיה הוא ערך השוויון. כל בני האדם עומדים שווים לפני א-לוהים – לא משנה אם הם יהודים, נוצרים או מוסלמים. האדם נמדד לפי מעשיו ואישיותו, לא לפי זהותו. אין זה מבטל את ההבדלים בין בני אדם, אך ההבדלים אינם היררכיים אלא "רוחביים" שונים, אך שווים. נוהגים לומר שאדם המתבונן בתמונת מחזור מחפש קודם כל את עצמו: האם אני שם? האם אני חלק? הצורך הזה להיות שייך קיים בכל אחד מאיתנו. אנו נוטים להזדהות עם הצלחות ולהתרחק מכישלונות. אך מה קורה כאשר מדובר בכאב? באלימות? ברצח? האם אנו רואים את עצמנו שם, או מרחיקים זאת מאיתנו?
כאן עולה השאלה המרכזית: מי באמת "משלנו" ומי לא? מי דומה לנו ומי שונה מאיתנו? קולגה אמר לי: "תקשיב, הופתעתי מאוד לגלות שהרצח של זלקה ז"ל הצליח לזעזע את החברה הישראלית כולה. הרגשתי שאכפת לאנשים ולא רק לקהילה האתיופית, אלא לכולם יחד. בכנות, חשבתי שכמו בפעמים קודמות, רק הקהילה האתיופית תצא להפגין, ושזה ייתפס כעניין פנימי שלה אולי אפילו כעימות של גזענות בין שחורים ללבנים. אבל הפעם הרגשתי שמשהו השתנה. הייתה תחושה שהקהילה האתיופית הפכה לחלק מהמיינסטרים של החברה הישראלית".
לדבריו, בעבר נתפסו מחאות כאלה כעניין פנימי של הקהילה, אך הפעם משהו השתנה, נוצרה תחושת שותפות.
התחושה הזו מתחברת לרעיון עמוק במסורת היהודית מצוות עגלה ערופה. במסכת סוטה נאמר: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה" לכאורה, חז״ל מבטלים מצווה מן התורה, כיצד ייתכן הדבר? פרופ' ליבוביץ מסביר:
"הטקס הדתי הזה הוא משמעותי בחברה בה רצח הוא דבר מתועב ומקרה חריג. במחברה שהיא מקולקלת במהותה והרצח שכיח בה, אין טעם להעמיד פנים כאילו אנו מזועזעים מהמקרה רצח שלא הצלחנו לפענחו… בחברה מתוקנת שבה הרצח הוא דבר חריג יש להגיב בעגלה ערופה על רצח שלא פוענח. אבל אם החברה מקולקלת, אין טעם בכל הטקסים האלה משום צביעות בטקס זה בחברה שכזאת".
ובכל זאת, האחריות אינה נעלמת, היא רק מתחדדת. מה גרם לריחוק בין אחד לשני. הקושי לראות את עצמי דרך האחר. אפשר להמחיש זאת דרך ההבדל בין חולה הנכנס לניתוח לבין נוסע העולה למטוס. כשאדם נכנס לניתוח, הוא בודק, שואל, מחפש המלצות. יש מרחק, יש היררכיה. אבל כשאדם עולה למטוס, הוא לא מכיר את הטייס. ובכל זאת, ברגע האמת גורלו וגורל הטייס אחד. באותו רגע נוצרת תלות עמוקה, אמון מוחלט, וגורל משותף.
כך גם החברה הישראלית. אנו לעיתים עסוקים בהבדלים, במחלוקות, בשאלה "מי צודק". אך השאלה החשובה באמת היא: האם אנו מבינים שכולנו באותו "מטוס"? אי אפשר להפריד בין מה שקורה "בחצר האחורית" לבין מה שקורה "בחצר הקדמית". מה שקורה שם יגיע גם לכאן.
ואולי על זה רמז דוד המלך בתהילים "אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי". אולי זה הדבר העמוק ביותר שהשתנה בעקבות הרצח המזעזע הזה. לרגע אחד, כל אחד מאיתנו ראה שם את הבן שלו, ילד נורמטיבי, חייכן, עובד, מפרנס ויוצא סתם כך ונרצח. זה לא רק עניין של הבנה שכל אדם נברא בצלם. השאלה היא האם אנו באמת מסוגלים לראות את צלם הא-ל גם במי ששונה מאיתנו.
לצד זה, אין ספק שדבר זה לדעתי לא היה מתרחש ללא המחיר הכבד ששילמה הקהילה היהודית האתיופית במלחמה האחרונה. ובכלל, נראה שהמלחמות והמשברים של השנים האחרונות חיזקו את תחושת הגורל המשותף עם הקהילות השונות המרכיבות היום את החברה הישראלית.
