מנהיגים בעלי חזון לשינויים ביום שאחרי המלחמה

הדיון בבג"ץ בשבוע שעבר על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי המלחמה, חידד מחדש את הוויכוח הציבורי מה יביא לחקירה אמינה של האמת, באופן שיתקבל באמון על ידי הציבור: האם ועדה ממלכתית הממונה על ידי נשיא בית המשפט העליון, או ועדת חקירה לאומית מאוזנת אשר תיבחר על ידי נציגי הקואליציה והאופוזיציה כאחד.

בדבר אחד נדמה שכולם מאוחדים: שאסור לנו לחזור למה שהיה בערב המלחמה, וגם ביום שנחזור לשגרה – זו חייבת להיות שגרה אחרת, מתוקנת; שצריך שיקום לדברים שנפגעו כתוצאה מהמלחמה, ושינוי הקונספציות של ערב המלחמה עם הפנים לעתיד.

אחת השאלות שצריך לשאול היא: האם עיקר האתגר הוא לשקם את מה שנפגע, או להגדיר מחדש את הכיוון שאליו נכון ללכת. ללא ספק, יהיה צורך לחולל שינויים בתחום ההתנהלות של מערכות המדינה לאור לקחי המלחמה. לשם כך, נדרשת מנהיגות בעלת יכולת לסמן את השינויים הנדרשים וליישם אותם. כאשר המציאות מתערערת, מתערערות עמה גם ההנחות שעליהן נשענה. זהו רגע שבו מתגלה הצורך לא רק בתיקון, אלא בהגדרה מחודשת.

אולם, שיקום ללא הגדרת יעד השונה מן הקונספציות של ערב המלחמה, עלול להוביל לשחזור המציאות שהובילה למשבר מלכתחילה. מכאן עולה הצורך במנהיגות שאינה מסתפקת בניהול הקיים, אלא מנהיגות של חזון, המבקשת לעצב אופק חדש; מנהיגות שיש לה חזון רוחני־אידאולוגי ברור: מהו היעד הלאומי המתבקש לעם ישראל ולמדינת ישראל בעת הזו, וכיצד ניתן לממש אותו; מנהיגות שתדע לאחד סביב החזון את הכוחות המובילים בחברה הישראלית.

לאורך השנים, המנהיגות הפוליטית עסקה בתחזוקה של מערכות, באיזון בין כוחות ובקבלת החלטות בתוך מסגרת נתונה. היא פעלה בתוך גבולות המציאות כפי שהיא. כעת נדרשת מנהיגות רוחנית־חזונית שאינה מסתפקת במרחב הנתון, אלא שואלת מהו היעד, מהי התכלית שאותה נכון לממש. שואלת לא רק כיצד לנהל נכון את ההווה, אלא כיצד נכון לעצב את העתיד.

בצמתים המרכזיים של ההיסטוריה היהודית, ובעיקר לאחר משברים קשים, כאשר היה צריך לשקם, להצמיח ולהוביל קדימה, עמדו מנהיגים שהיו גם אנשי חזון, ולא רק מנהיגי ציבור בעלי כישרון ניהולי, שניהלו את הדברים בצורה טכנית על פי תפיסות עולם קיימות.

המנהיג הראשון של עם ישראל, שממנו אנו שואבים את ההשראה לדורות, היה משה רבנו. מנהיגותו של משה רבנו לא התמצתה בהנהגה אדמיניסטרטיבית של העם ביציאה מעבדות מצרים ובשנות המדבר. תפקידו המרכזי היה לעצב תודעה: ללמד את התורה, לקשור את העם בברית ולשרטט חזון של עם בעל זהות מיוחדת וייעוד.

משה רבנו פעל בשני מישורים משלימים: חזון ומימוש. אולם ברור כי ללא החזון, המימוש עצמו מאבד את משמעותו. גם כאשר בסוף ימיו עמד לפני כניסת עם ישראל לארץ, עיסוקו המרכזי לא היה בהיבטים הטכניים של הכניסה לארץ, אלא בהכנה רוחנית וזהותית, כמשתקף בדברי התוכחה וההדרכה שבספר דברים.

ניתן למנות דוגמאות רבות נוספות של מנהיגים שקמו לעם ישראל בצמתים מרכזיים בהיסטוריה היהודית. אכן, בימים אלה מתעוררים בנו געגועים לימי העבר, שבהם עם ישראל התנהל בצורה אידיאלית. היו בו אז ארבע רשויות שהנהיגו אותו, כל אחת בתחומה: חכמי הסנהדרין, המלכות, הכהונה והנבואה. חכמי הסנהדרין היו הסמכות הייצוגית של התורה, הערכאה העליונה לפסיקת ההלכה וההכרעה המשפטית, וסמכותם הייתה מחייבת לכל ישראל. המלכות עסקה בהנהגה מדינית וצבאית ובניהול המדינה. הכהונה עסקה בקדושה, בעבודת ד' במקדש ובהוראת התורה בכל רחבי הארץ. הנבואה – כשהייתה – הייתה מקור ההשראה והחזון מבחינה מוסרית ומדינית, ובראייה לעתיד.

הגעגוע מתעצם בקריאת הפתיח של פרשתנו, המוקדש לתורת הכוהנים, לתפקידם בישראל, להנהגותיהם ולמעמדם: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וגו'. קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵא-לֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱ-לֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי ד' לֶחֶם אֱ-לֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כא, א-ו).

משחרב בית המקדש, אין הכוהנים יכולים לעבוד את עבודתם. קריאת ההפטרה בנבואת החזון של יחזקאל על מעמד הכוהנים לעתיד לבוא, כשייבנה המקדש במהרה בימינו, מעוררת תקווה וגעגוע לנבואות של חזון, שגם אנו נזכה להארה ולמנהיגות שתדע להעמיד חזון לימינו. גם נביאים אין לנו, אולם: "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים וכו'. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב, א).

כולנו תקווה שיקומו לנו חכמים, אנשי חזון, מושרשים בשורשי העבר היהודי שלנו, היכולים להעמיד חזון לעתיד בתבונתם ובראייתם ארוכת הטווח, שכן: "איזהו חכם – הרואה את הנולד" (תמיד לב א).

לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ