פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)כשהיה רוצה השופט ד"ר משה זילברג, ה"עילוי משוודוויל" וחניך ישיבת נובהרדוק, מבקש לבחון את תלמידיו בשיעור הפתיחה, נהג להציע לפניהם את המקרה הבא: פלוני מגיע למסעדה, מתיישב ליד השולחן, ורואה שהלקוח שלפניו הותיר את התשר (טיפ) למצר בפינת השולחן. לוקח פלוני את התשר, מקרבו אליו, וממתין עד לסיום ארוחתו. כשסיים, הזיז את התשר שהניח קודמו לפינה האחרת, ופטר עצמו מלשלם למלצר דמי תשר משלו. "ובכן", הקשה השופט זילברג, "האמנם גניבה היא זו"? נעמנה אחד התלמידים ואמר: "בוודאי שזו גניבה, שהרי עשה שימוש בתשר של קודמו, תוך שהוא גונב דעת המלצר שהוא זה שהשאיר לו את התקשר". נענה לברו לכיתה ואמר: לא כי, אין זו גניבה שהרי הגדרת העבירה בחוק הפלילי מדברת על "כוונה לשלול את הנכס עולמית מבעליו" וכאן פלוני לא נטל כלל את התשר במטרה לשוללו עולמית אלא רק העבירו מפינת שולחן אחת לשניה. הביט השופט זילברג בתלמידיו, פרחי המשפט, העלה בת שחוק על פניו, ואמר להם: יפה דנתם, יפה נשאתם ונתתם. ואילו אני, אינ יודע אם גניבה יש כאן או אין כאן, אך בדבר אחד בטוח אני: אין לך חזירות גדולה מזו".
פרשת "קדושים", המשופעת במצוות הרבה, מתמקדת לא רק בדין ובמשפט, ב"אסור" וב"מותר", אלא גם ב"ראוי" וב"שאינו ראוי". היא מלמדת אותנו את הכלל הגדול שטבע הרמב"ן בפירושו לראש הפרשה: יכול אדם לדקדק בקלה כחמורה, להדר ולהחמיר על עצמו באלף מיני חומרות, ועדיין יהא "נבל ברשות התורה". לפי שתורת ישראל אינה דורשת מן האדם שילך רק בדרכי הדין, והריח זו חובה ברורה מאליה, אלא שינהג עצמו "לפנים משורת הדין" ויעשה גם את ה"ראוי" ולא רק את ה"מחויב".
לפיכך, אין זה מפליא שבראש הפרשה באה מצוות פאה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור". בנוהג שבעולם, וכך היא תורת הכלכלה בימינו, שעסק כלכלי – וחברה בכלל זה – נועדה ל"השיא", למקסם, את רווחיה. ומכאן שמנהלי החברה צריכים לעשות כל אשר לאל ידם כדי להגדיל עוד ועוד את הונה של החברה ובעלי מניותיה. מגמה זו באה לידי ביטוי ב"קפיטליזם החזירי" ששוטף ארצות ומדינות, ומהווה אחד מסממני ההיכר של עידן הכלכלה המודרנית.
לא כך היא דרכה של תורת ישראל. מצוות פאה מדגישה את המגמה ההפוכה: "לא תכלה". כלך לך ממקסום הרווחים. אל "תכלה" ותמצה את כל הרווח שניתן להפיק מהשדה. הותר משהו לעניים. אל תיטול הכל לעצמך.
השופט מנחם אלון ז"ל, הטמיע עיקרון זה גם במערכות משפטה של מדינת ישראל. באחד המקרים שנדונו לפניו, עמד על כך שלצד העמידה הקפדנית על הוראות החוק – ובאותו מקרה על מילוי דקדקני של הוראות חוזה – יש מקום גם ל"הליכה בדרך טובים", לנהוג לפנים משורת הדין. וכך כתב: "מי שמתנהג לפי המובן הטכני והפורמאלי של דיני התורה, היינו, שמקפיד הוא רק על דברים שנאמרו במפורש ולא על אלה שלא הוזכרו, אם כי משתמעים הם מהרוח הכללית של הדברים, הריהו, בלשונו של הרמב"ן, בבחינת "נבל ברשות התורה"; וכך חוסר תום-לב בקיום חיוב שבחוזה הריהו התנהגות של "נבל ברשות החוזה", ובדומה לו חוסר תום-לב בקיום חיוב מטעם רשות ציבורית הריהו התנהגות של "נבל ברשות העשייה הציבורית". [בג"צ 376/81 לוגסי ואח' נ' שר התקשורת ו-2 אח' . פ"ד לו(2)467]. במקום אחר, הוסיף וכתב כי "עקרון-על בעולמו של המשפט העברי הוא – 'ועשית הישר והטוב בעיני ה' ' (דברים,ו, יח); עקרון-על זה שימש בידי חכמים עיקרון מנחה, מעין "הוראה מלכותית", בכל ולכל מערכת המשפט העברי.
עשיית הישר והטוב, לא רק בעיני אלוקים אלא גם בעיני אדם, לא רק בשמירה קפדנית על הדין, אלא גם בהליכה לפנים משורתו, היא הדרך העולה אלי הקדושה בעולמה של מורשת ישראל.
(קדושים תשעד)
