איך אפשר לתת אמון?

עולם שאין בו אמון בין אדם לאדם הוא עולם רע. אנושות שאין בה פתיחת ידיים והתמסרות-ככה סתם, כעמדה- גוזרת על עצמה כיליון. מטופל לא יוכל להירפא אם לא ייתן אמון מינימלי שהרופא מולו, או המטפל, אדם טוב הוא וכוונותיו טובות. איש לא יוכל להלך באהבת אשה אם לא יסכים לשחרר חששותיו ולבחור לתת אמון פשוט. אדם לא ייתן יד לחברו בעסקה או שותפות לעולם כי "לך תדע". לא תצא עם חבר למדבר, בנך לא יילך לישון אצל חברו, כי מי יודע. אנשים חשדניים אינם מתמסרים, עיניהם מתרוצצות בחוריהן, באינסטינקט הישרדותי. אבל מי שאינו יודע לתת אמון עלול להפוך לאדם שאינו ראוי לאמון. אם החזק שורד ו"כל דאלים גבר" לא נותרה לו לאדם אלא השתבללות בין ארבע קירותיו ואין עוד לבד בודד ואכזרי שכזה.

יש המון סיבות לאבד אמון. כל מי שנכווה והתאכזב, נבגד והפנו לו גב, כל מי שקיבל כתף קרה או סכין בגב, כל מי שחוה דחיה קשה או גילה את האדם שהעריץ במערומיו, כל מי שנחשף לחולשות אנושיות ולעליבות האומללה. כל מי שהתמסר וקיבל אגרוף לבטן הרכה. כל מי שהשתמשו בו ככלי וכחפץ, כל מי שאהבתו נתהפכה לפחד מצמית, כל מי שתום ילדותו הפך לחרדה קיומית. כל מי שחווה את הלבד ההוא שאין בודד כמותו. זה גם מסוכן לתת אמון. מסוכן באמת. (ואין בפי מענה על כך. כי הכאב… הכאב הוא לופת ואי אפשר להקטין או להמעיט בו). אבל לעתים מסוכן יותר לאמץ אי אמון כעמדה. עמדה קרה של זרות וניכור אל מול המציאות. האדם הופך זר לעצמו אפילו. אין בו סליחה ואין בו חמלה עוד. ואין בו לקיחת אחריות.

אז מה נעשה? איני יודע. אני כותב מכאב לבי כי ראיתי בעיני אנשים שאיבדו את האמון, שעיניהם כבויות, שהפכו לבודדים ומנוכרים. ואין משוואה מסודרת, טבלת איזונים. אני לא מתכוון הרי, שלא לבדוק דברים או להיות פתי. והאדם מועד הוא, מועד אל הרע והנורא מכל. אלא שפה אני מדבר על עמדה אל מול החיים, עמדה נפשית, נקודת מוצא, תדר. אין חמלה אמתית או סליחה בלי אמון שהאדם שמולי כוונתו טובה בסך הכל. אין ריקוד אמתי בין אנשים ואי אפשר להישען אפילו לרגע. איזה מין חיים אלו שאי אפשר ליפול לרגע כי אף אחד לא יהיה שם לתפוס אותך, שאם נכשלת תראה רק את הגב של הסובבים. בלי אמון לא תוכל לחלוק סודותיך או לשיר שיריך. לא תוכל להגיד מילה בלי תחושה שאתה מול כיתת יורים.

ואולי זה נאיבי, אך אני בוחר בתום הזה על פני "חכמה" בוגרת שאינה נותנת מקום, על פני חכמה שלא משאירה אויר, שאי אפשר להתקדם איתה צעד קטן כי אולי מישהו אורב לי מעבר לפינה. כי כולם בחזקת חשודים עד שיוכח אחרת. קל יותר להפסיד מראש, קל יותר לוותר על האמון מאשר להתמסר ולהתאכזב, קל יותר לחדול.

והתקווה היא כי העולם נענה לאמון. האדם נענה לאמון. אנשים שתיתן בהם אמון הם כמו פרח שנפתח אט אט, ילדים שממש תאמין בהם יגדלו לעצים זקופים ויפים תחת השמש, יוציאו פירות, יתנו צל לאדם ובין ענפיהם ישמע ציוץ הציפורים. גם אדם מבוהל ומפוחד שתיתן בו אמון אך לרגע, לרגע אחד שתבקש ממנו באמת לשמור עבורך על תיק או חפץ, שתגלה לו סוד בלחישה או תשאל שאלה כנה, משהו בו ייפתח, הוא ייענה לקריאה.

מי לא רוצה מקום בעולם מפוצץ בציניות, בעולם בו נתלה מישהו כל יום בכיכר העיר, בעולם בו השנון והדוקר יותר עולה ומתעלה והמירוץ אל התהילה עובר דרך כוננות ספיגה תמידית. מי מאיתנו לא רוצה לנוח בבטחה. כמה פשוט להחליט לתת את זה, לאפשר את זה למי שמולנו, עבור מי שבמחיצתנו, זוהי בחירה של רגע אחד -בחיים עצמם.

(בהר בחוקותי תשפ"א)