"מפני שהתורה אמרה"

מדי בקר בתפילת שחרית אנו אומרים את "פיטום הקטורת" ולאחריה מצוטטת דרשתו של בר קפרא:

"עוד תני בר קפרא: אילו היה נותן בה קורטוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד בפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה: 'כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה' '".

האם זו התשובה שציפינו, לשאלתו של בר קפרא? הרי כל אחד יודע אודות הפסוק מפרשתנו: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ …". ומדוע נמנע בר קפרא להסביר את טעם האיסור?

שאלה זו מתחדדת לאור העובדה, שיש להביא את המובחר לקרבן ה', אם כן אך טבעי הוא שהדבש יהיה חלק מהקטורת. הדבש הוא איכותי וביכולתו להאיר  עיניו של אדם, עד כי יונתן בן שאול בעת שהיה רעב, טעם מעט דבש ומיד לאחר הטעימה אמר: "רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה" (שמואל א, יד,כט).

ייתכן והתורה כרכה את איסור השאור והדבש זה בזה דווקא בשל מה שהם מסמלים. השאור הוא סמל הגאווה, כי הוא מתנפח, כמו האדם שמתגאה. והדבש הוא סמל התאווה. וכך כותב ספר החינוך ויקרא (קיז) שראה במרכיבי הקורבן סמלים חינוכיים עבורנו:

"ובעניין הרחקת הדבש … שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחכו, כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו, כי אם אל המאכלים המועילים לגופו, וצריכים למחייתו ושומרים בריאות איבריו".

אם כן, טעם המצווה הוא שנימנע מלערב בקרבן סממנים של גאווה ושל תאווה. בכל זאת, בר קפרא נמנע מלתת טעם מפורש וייתכן שכוונתו היתה להדגיש שאעפ"י וייתכן שקורטוב של דבש יכול לשפר את ריח הקטורת, עד כדי שהאדם לא יוכל לעמוד מפני ריחה, אין מערבין. גם יש בכך מראה של "הידור מצווה", קיום המצוות ואופן קיומן אינו נתון לשיקול דעתנו. אל לנו לחפש טעם וריח בנתינת דבש בקטורת, ואל יקשה בעיננו מדוע אסרה אותו התורה עד אשר אפילו קורטוב ממנו לא יתערב, אלא נדע שעלינו להימנע מדבש על אף איכויותיו, מפני "שהתורה אמרה!" – כך היא עבודת השם. מדי בקר מסיימים אנו את התפילה בדבריו של בר קפרא, המבטאים הצהרה על כך, שכל רצוננו לעשות את רצון ה' יתברך, אין לנו צורך בשום טעם נוסף, שכן דברי אלוקים חיים ערבים מכל טעם.

(ויקרא תשפ"א)