בן קימון אלישע (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)ישראל אינה נמצאת במלחמה רב-זירתית. המושג הזה, שהפך לקלישאה ביטחונית שחוקה, הוא בעיקר מכבסת מילים שנועדה לטשטש את האמת. ישראל מנהלת מלחמות נפרדות בכמה זירות במקביל, ללא קומה מדינית שיודעת לייצר אופק או הכרעה. כמעט שלוש שנים מאז שנכפתה עלינו המלחמה הקשה והמוצדקת בתולדותינו, ובהיעדר אסטרטגיה, הממשלה מנהלת את המלחמות בעצימות משתנה. כמו "דימר".
שיטת הדימר עיקרה שינוי בעוצמת הלהבות בכל זירה לפי הנסיבות. הדימר עמום, ממתין לסיבוב שיסיט אליו את האור, ולעיתים הוא דולק בעוצמה מלאה. כשדימר המלחמה הדרומי דלוק, הצפוני כבוי. כשדימר המלחמה מול איראן דולק, עזה הופכת לרעש רקע עמום. דבר דומה גם בגזרת יו"ש. הניהול הטכני הזה מחליף את מה שהיה אמור להיות מהלך מדיני של בידוד האויב והכרעתו. ישראל לא קובעת מציאות, היא פשוט מנהלת את עוצמת האש.
צריך לומר זאת ביושר כי מלחמה מול ארגוני טרור היא ז'אנר מורכב שדורש זמן, אך הוא דורש בעיקר תכלית. צבאית, הרי לא ניתן להגיע למחבל האחרון או לקלצ'ניקוב האחרון. ללא מנופי לחץ מדיניים שיסמנו את "היום שאחרי", המלחמה מאיימת להרים ראש פעם אחר פעם. האמירה הנשמעת מצד גורמים שונים, לפיה "נצטרך להמשיך ולהילחם כל הזמן", אינה גזירת גורל אלא הודאה בכישלון. מלחמה היא אמצעי שננקט בלית ברירה, היא אינה ולא תהיה הפתרון עצמו. בשביל לנהל "סבבים" אינסופיים, לא צריך ממשלה שנבחרה להוביל, מספיק מטכ"ל חזק ולוח זמנים פנוי.
גם מדיניות "הקווים הצהובים", תפיסת השטח שנועדה להגן על התושבים, הופכת מנכס טקטי לנטל אסטרטגי. צה"ל אינו בנוי לשהות בקווי האויב לאורך שנים, וההיסטוריה מלמדת שכל קו "זמני" כזה סופו להפוך למלכודת שגובה מחירים כבדים. מטרת הקו הצהוב (גם אם זה ייקח שנים) היא לייצר מנוף לחץ לשולחן המשא ומתן כדי לכפות ריסון והרתעה. במקום זאת, הממשלה משותקת בשל סתירות פנימיות.
בזמן שחלקים בקואליציה דוחפים להתיישבות בשטחים שנכבשו בדרום ובצפון, כפי שקורה הלכה למעשה ביו"ש, ראש הממשלה נמנע מלהצהיר על כיוון ברור. הדחיינות הזו היא לא רק פוליטית. היא גורמת נזק ישיר ליכולת של הצבא להכריע.
התרגלנו, אולי אפילו הסתממנו, ממכות פתיחה נוצצות ומחיסולים מהדהדים שמעוררים התפעלות בעולם. אלו באמת מהלכים שלקוחים מעולמות הדמיון, אך בשורה התחתונה: איפה זה מציב את האזרח הישראלי? האם ילדיו יכולים ללכת לבית הספר בבטחה? האם החינוך, הרווחה ויוקר המחיה יקבלו אי פעם את הקשב הראוי, או שהם תמיד יידחקו לטובת הזירה הבאה?
הנירמול של מציאות הסבבים הוא הסכנה האמיתית. הגענו למצב שבו אזרח אינו יכול לתכנן את חייו קדימה, להניח על הג'נט אירוע משפחתי בלי להמתין להנחיות פיקוד העורף. אלו הדברים נורמליים ששכחנו שאפשר לעשות בלי לבדוק איזה דימר דולק עכשיו. זה אינו עניין של ימין או שמאל, אלא של מציאות שחיקה שבה הציבור הישראלי משלם את המחיר על היעדר הכרעות.
צה"ל ולוחמיו זקוקים לאוויר לנשימה אחרי עצימות מלחמתית בלתי נתפסת. הדחיינות היא גם בנושא חוק הגיוס והארכת שירות החובה. השחיקה ניכרת בשטח. אפילו הדנ"א החזק ביותר של הלוחמים שלנו זקוק לדרג מדיני שיודע לסגור אירוע, לא רק לעמעם אותו.
דימר המלחמות הוא רעה חולה שמציבה אותנו בדיוק היכן שאויבינו רוצים שנהיה – בתוך מלחמת התשה תמידית. הגיעה השעה שהממשלה תפסיק לשחק בכפתורי העמעום ותתחיל להנהיג. הכרעה אינה מילה גסה, היא תנאי לקיום. זירות עזה, לבנון, יו"ש וגם המו"מ מול איראן. לא הכל תלוי בנו, כמובן, אבל בהחלט ניכר שצריך להכריע ולסגור זירות.
