מצוידים בילקוט ובסכין

גלי הזעזוע וההלם מהרצח המחריד של ימנו בנימין זלקה ז"ל, טרם שוככים, ובצדק. לא פחות מ-19(!) קטינים נעצרו בחשד למעורבות בקטטה האלימה שהתרחשה בערב יום העצמאות בשכונת כפר גנים בפתח תקווה, בה נדקר בנימין. אבל הרצח הזה הוא אירוע קיצון בתופעה הולכת ומתרחבת של אלימות בקרב בני הנוער. איך אנחנו יכולים למנוע את המקרה הבא?

העובדה שאף אחד מ-19 המשתתפים בקטטה לא קרא לכוחות הצלה וביטחון או למבוגר אחראי, קשה לעיכול ואינה מניחה את הדעת. ח"כ נאור שירי מ'יש עתיד' לקח את הנושא צעד אחד קדימה מנסה לקדם שינוי חקיקה בעניין. הוא הגיש השבוע לכנסת הצעת חוק, לפיה אדם שהיה שותף לאירוע אלימות שבו נפגע אדם פגיעה חמורה עקב האלימות, וידע או שהיה עליו לדעת כי הנפגע מצוי בסכנת חיים ולא עשה כל שניתן כדי להזעיק עזרה או להגיש סיוע – דינו מאסר של 3 שנים. "לא תעמוד על דם רעך. יש לנו מחויבות לא לעצום עיניים, לא להתעלם ולסייע. התמונות מהלינ׳ץ בפ״ת מחייבות אותנו לשנות את המציאות. מי שרק צופה בלינ׳ץ – הוא חלק מלינ׳ץ", כתב.

אולם, למעשה, הרצח של בנימין ז"ל מצטרף למגמה מובהקת של עלייה במקרי האלימות החמורה בקרב בני נוער. עיתון 'גלובס' מציג נתונים לפיהם בשנים האחרונות יש עלייה משמעותית של מספר התיקים בהם קטינים חשודים בעבירות נגד חיי אדם: מ־44 תיקים ב־2019 ל־109 ב־2024 (השנה האחרונה לגביה יש נתונים) – כלומר, זינוק חד של 150%.

אבינועם הרש, מחנך ומרצה לענייני חינוך ובני נוער (וכתב קבוע אצלנו בעלון) מסביר מה לדעתו עומד מאחורי האלימות הגואה בקרב בני הנוער. "אני חושב שמתחת לפני השטח לא רוחשת אלימות במובן הפשוט של המילה, אלא ריקנות קיומית. לפתור את הכל כאלימות זה שטחי, פלסטר. המעשה האלים הוא סימפטום לקריסה של 'הקומה הראשונה' בנפש: המקום בו נער אמור להרגיש שייכות וערך עצמי בלתי מותנה. כשיש ואקום בזהות, הכוח הופך לשפה היחידה שמייצרת נוכחות. מדובר בקושי בוויסות רגשי ובחיפוש נואש אחר 'נראות' בתוך חלל חברתי מנוכר".

"וגם חינוך מתחיל מהבית: נער שרואה את ההורים שלו דורסים ומתנהגים בברוטליות כי מישהו חתך אותם על הכביש או לקח להם את מקום החניה, ינקטו אלימות בעצמם במצב של תסכול או חוסר שביעות רצון", מוסיף אבינועם.

בנוסף, לעתים חל בלבול בין עוצמה לשליטה בזהות הגברית, והרבה פעמים זה מיתרגם לאלימות. "נערים רבים חווים דיסוננס", מבהיר אבינועם. "הם מחליפים 'אביריות' בדורסנות כדי להוכיח שהם לא 'שקופים'. כשהביטחון העצמי שברירי, האלימות משמשת מנגנון הגנה פרימיטיבי להחזרת הריבונות. עלינו ללמד אותם שגבריות אמיתית נמדדת ביכולת להכיל ולכבד, לא ביכולת להכניע ולפרק. ושוב: אם התדר הוא כוחני וגבריות נחוות על ידם מצד ההורים כמשהו אלים, אז הדרך להסללה שלהם לכוחניות נראית בטוחה ומובנת מאליה".

כמובן, לרשתות חברתיות, לחץ חברתי ולרצון בנראות – יש השפעה ניכרת על המצב. "הרשתות הפכו אותנו ל'זומבים על חוטים' הרעבים ללייקים של כוח ונראות", טוען המרצה. "הצורך בנראות מיידית הופך כל אינטראקציה להופעה ויראלית, בה האלימות היא ה'תוכן' המושך ביותר. הלחץ הדיגיטלי יוצר דה-הומניזציה, כלומר קל יותר לפגוע כשרואים 'פרופיל' ולא נשמה. הכוח ברשת הוא המטבע החדש, והמחיר הוא אובדן האמפתיה האנושית הבסיסית".

למה האלימות של היום מרגישה קיצונית יותר? מה השתנה?

"האלימות היום קיצונית כי היא איבדה את הגבולות והריבונות המוסרית שהחזיקו אותנו בעבר. בעולם של גירויים אינסופיים, נדרשת עוצמה גבוהה יותר כדי להרגיש קיימים. אנחנו רואים דה-סנסיטיזציה (הקהיה שיטתית) לכאב; השברים שבארון כבר לא מקבלים כבוד, אלא הופכים לכלי נשק. כשהכל מהיר וחשוף, גם התפרצות הזעם הופכת לקיצונית וחסרת מעצורים"

איך ניתן לזהות סימני אזהרה מוקדמים אצל בני נוער לפני הידרדרות?

"סימני האזהרה מסתתרים בשתיקות, לא רק בצעקות. נסיגה חברתית, שינויים קיצוניים בוויסות הרגשי או 'היעלמות' דיגיטלית הם נורות אדומות בוערות. הורים חושבים ש'נו ניוז איז גוד ניוז'. ובכן, לא כאן. עלינו לבצע 'מיפוי שקט' ולראות את הנערים השקופים לפני שהם 'מפרקים' מישהו כדי להישמע. החוסן נבנה דרך הקשבה נקייה, בלי שיפוטיות ובלי ניסיונות 'להושיע' בטרם עת, פשוט להיות שם בשבילם – בלי מיילים. בלי טלפונים. בלי כלום. רק אתם ההורים, שוקו חם והם. לפעמים החוכמה היא בדברים הקטנים".

"סימני האזהרה מסתתרים בשתיקות, לא רק בצעקות. נסיגה חברתית, שינויים קיצוניים בוויסות הרגשי או 'היעלמות' דיגיטלית הם נורות אדומות בוערות"