מקדש ישראל ו"בין הזמנים"

אגדה אורבנית מספרת שבסמוך לפני תשעה באב ניגש אחד הבחורים בפוניבז' ל"מרן ראש הישיבה", הגרא"מ שך ע"ה, ושאל אותו האם גם ב'בין הזמנים' עליו ללמוד כפי שהוא לומד כל השנה. הרב שך התבונן בו בפליאה, ואז הפטיר: "אינך צריך ללמוד כל כך הרבה. ב'בין הזמנים' מספיק ללמוד רק 19 שעות ביממה".

תופעת 'בין הזמנים' היא חדשה יחסית בדברי ימי ישראל. לצד לימודיהם בביתם, נהגו רוב הלומדים בישיבות בבל לעבוד במשך רוב ימות השנה בשדותיהם, והגיעו לישיבה רק ב"ירחי כלה", בחודשים אלול ואדר. גם הרמב"ם, בהלכות תלמוד תורה, אינו מכיר מושג כזה של 'חופש' מלימוד תורה, שהרי 'זמנה' הוא כל היום וכל הלילה. כך היה גם ב"אֵם הישיבות" וולוז'ין (ובישיבות אחרות), שגם בהן לא שמעו על "בין הזמנים".

בעולמם של ההלכה והמשפט העברי בולט היעדר "חירות" ו"חופש". בשונה מתורת זכויות האדם המודרנית, קיומם והיקפם במשפט העברי מצומצמים למדי, אם בכלל. הד לכך ניתן למצוא בנדירות המונחים "חופש" ו"חירות" במשמעותם כיום, במקרא ובספרות חז"ל. אדם מישראל נולד וחי כמְצֻוֶוה ועומד כל העת, ואיננו "חופשי". לא לחינם הגמרא (נדה סא, ע"ב) דורשת את הפסוק בתהלים (פח, ו) "'במתים חופשי' – כיוון שמת אדם, נעשה חופשי מן המצוות". אבל כל זמן שהוא בחיים, הריהו מצווה ועומד, ומסובב תדיר הן במצוות יומיומיות  והן בלימוד תורה.

העדויות המוקדמות ביותר ל"בין הזמנים" הן רק למן המאה הי"ז, ומכוונות כלפי "יומי דמפגרי בהו רבנן". לא אחת ימים אלה מוזכרים לשלילה. ותנו דעתכם, שבמקורו התלמודי של המונח (שבת קכט, ע"ב) הוא נדרש דווקא לגנאי גדול: "אמר רב יוסף: כי הוינן בי רב הונא, יומא דמפגרי ביה רבנן, אמרי האידנא יומא דשפמי הוא, ולא ידענא מאי קאמרי" [תרגום: כשהייתי בבית רב הונא בימי ה'חופשה' של החכמים, היו אומרים: היום הוא 'יום שפמי', ולא הבנתי מה הם אומרים", ופירש רש"י: "יומא דמפגרי ביה רבנן – שהיו התלמידים מתעצלין מלבא בבית המדרש, קרי ליה יומא דשפמי, כלומר: היום הזה אבד לו, ואין בו תועלת", ובעלי התוספות הוסיפו: "תשש כוחם, והיו מתחלשין, ולא יכלו למיגרס כדכתיב (שמ"א ל) "וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר".

לאור המלחמה הנוראית שאנו מצויים בעיצומה זה עשרה חודשים, הדעת הייתה נותנת שראשי הישיבות – כולן, ישיבות 'קדושות', ישיבות גבוהות וישיבות הסדר – הם ותלמידיהם לא ימהרו לצאת לחופשת "בין הזמנים" ולהפטיר כדאשתקד. כך, מקל וחומר, כשחלק ניכר מטיעוניהם (השגויים בעליל) של רבים מהמהדרים ב'חומרת' הפטור משירות צבאי ומנשיאה שוויונית בנטל מבוססים על הטענה ש"תורה מגנא ומצלא", והם דוגלים בגישה שלפיה רק לימוד התורה שלהם הוא שמגן על עַם ישראל ומהווה תחליף ראוי והולם, למצוות השירות בצבא ולהשתתפות ב'מלחמת מצווה'.

למותר לומר שהטענה לפיה יש ישיבות 'בין הזמנים' לרוב, הפועלות כסדרן גם בתקופה זו, אינה מחזיקה מים, שהרי ברי שעוצמת הלימוד, איכותו ומשכו, אינם מתקרבים ללימוד התורה בתחילתו של 'זמן' או במהלכו. וטרם דיברנו בכל אותם בני ישיבות הממלאים את החופים ואתרי הנופש, בארץ ובחו"ל, או יוצאים ל'חופשות סקי' נהנתניות בהרי האלפים, או בקורבנות הרבים ל"ע  – של טביעה, תאונות דרכים ושאר מרעין בישין רחמ"ל – המפילים חללים רבים בכל שנה מבין בחורי הישיבות בתקופות אלה.

קריאתם של גדולי ראשי הישיבות (ובראשם הרה"ג דב לנדו) מסוף השבוע האחרון, בדבר "עוֹל הגלות (כך!!) המכביד עלינו בהתמשכות מצב המלחמה בארצנו הקדושה ובמלחמת הערכאות נגד עולם התורה", ולהתחזקות בלימוד התורה גם 'בין הזמנים' נראית, בוודאי בנסיבות הימים האלה, כ'לעג לרש' וכתשלום מס שפתיים.

אילו הייתה לעולם התורה – כולו, ללא הבדל זרם ומגזר – הנהגה תורנית של ממש, היה עליה לקרוא בקול גדול לביטול חופשת 'בין הזמנים' או, למצער, לקַצְרָה באופן משמעותי. כך היה בעבר בתקופת מלחמת יום כיפור, וכך היה – לפחות בחלק מן הישיבות – בעת מבצע חומת מגן (פסח תשס"ב), מלחמת לבנון השנייה (אב תשס"ו), צוק איתן (אב תשע"ד) ובראשית המלחמה הנוכחית, בסמוך לאחר שמחת תורה תשפ"ד.

אכן, גם "קוֵוי ה'" צריכים ל"החליף כוח" (ישעיהו מ, לא), וגם מרביצי התורה בישיבות ועובדיהן זכאים למנוחה מעת לעת, אבל בשעת חירום ראוי היה להם לתת ביטוי – ולו סמלי – להזדהותם עם המשרתים בחזית ועם הנשארים בעורף, שאינם יודעים מנוחה – לא מנוחת הגוף ולא מנוחת הנפש – זה יותר מעשרה חודשים, לא ביום ולא בלילה. מעבר לקיום מצוות תלמוד תורה בהידור, ככל משפטה וחוקתה, מעשה כזה היה עשוי להיות מופע גדול של קידוש ה', וחבל שהוחמצה גם המצווה וגם השעה.