הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
שאלת התחשבות הכלל במצבם החריג של יחידים עולה בהקשרים שונים בציבוריות הישראלית. לעתים מדובר בפרוגרסיביות יתרה; לעתים מדובר ברגישות לכאב; כמובן שכל אחד רואה כל פרשה באופן שונה, בין בשל העובדה שלעתים הוא חלק מהכלל ולעתים הוא חריג, ובין בשל העובדה שלעתים פרשה מסוימת נראית בעיניו פוגעת מידי ופרשה אחרת נראית בעיניו לא חשובה. נזכיר רק את סוגיות הזיקוקים, הכנסת חמץ לבית חולים, המצאה של כתיבה עברית חדשה, פרשת מגן דוד אדום והטפסים, ועוד ועוד. גם המינוח "להתחשב ברגשות" משמש לעתים כבקשת זכויות יתר ולעתים כמילת בוז כלפי האחרים. אין ספק שראוי מאוד להתחשב ברגשות של האחרים, אולם לא תמיד התחשבות זו ראויה להפוך לתביעת שינוי התנהגות.
ממשנתו של הרב עמיטל זצ"ל למדנו דרך פתיחת ספר במדבר יסוד גדול בסוגיות אלה. אנו פותחים במפקד, שבו מופיע הביטוי "במספר שמות": מחד גיסא מדובר על מספר בני ישראל, ומאידך גיסא ב"שמות". רבינו היה נוהג לצטט את הפסוק "מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא" כדי לבטא את היסוד הכפול הזה: קיימת בחינת מספר, שבו אנו מתבוננים על הציבור כציבור, ויש לכל אחד שם פרטי שהתורה מתחשבת בו.
לא זו בלבד, אלא שממשנתו של הרב צבי יהודה זצ"ל אנו למדים גם את הסדר הראוי. התורה עצמה פותחת במפקד כללי. בפרשת השבוע הבא, נשא, לאחר סיכום המפקדים הנפרדים של שבטי ישראל ושל שבט לוי, היא עוברת לעסוק בפרשיות הנוגעות ליחיד: שילוח טמאים מחוץ למחנה, אשם גזל הגר, סוטה ונזיר. בכך מלמדת התורה לא רק את עצם העובדה שאנו מתייחסים לשני ההיבטים, אלא גם את הסדר שלהם: הציבור הוא מבנה היסוד, וראש מערכת השיקולים וההכרעות. ברם, אין אנו חס ושלום פשיסטיים, ואין אנו מתירים בשם הציבור להתעלם מהעובדה שיש אנשים ונשים שאינם נכנסים למגרות הציבוריות. הוא הדגיש כי לעתים מדובר בחובת התרחקות והרחקה (טמא, סוטה), ולעתים מדובר בחובת קירבה מיוחדת (גר, נזיר). בכך התורה מורה את הדרך הראויה להתמודד עם חלק גדול מהסוגיות המעסיקות אותנו.
הציבור הוא הבסיס, וההכרעות צריכות להיקבע לאור דרכו של הציבור. ראוי מאוד שהציבור לא ידרוס את היחידים החורגים מהתמונה הכללית – לעתים מדובר בחובה המוטלת עליו, ולעתים מדובר בזכות גדולה להתחשב; לעתים מדובר בהכנסה ולעתים מדובר בהרחקה. אולם התחשבות מיוחדת ורגישה זו לא נועדה למוטט את היסוד הציבורי הכללי הבסיסי, וכאשר מדובר ביסודות שהם חיוניים ומשמעותיים מבחינה ציבורית – אין זה נכון לבוא בשם כאבו של הפרט ולתבוע את פירוק הדרך הציבורית. כמובן שיש לזכור שהדבר נכון לכל הכיוונים: גם כאשר אדם מוצא את עצמו כחלק מהכלל הוא חייב לבחון את האפשרות ולעתים את החובה להתחשב בפרטים, וגם כאשר אדם מוצא את עצמו כחלק מהמוחרגים להבין כי גם לכלל יש זכויות ויש אופי. דומה שהרבה מאוד מחלוקות היו נפתרות בדרך טובה אם היינו צועדים בדרך זו.
(במדבר תשפ"ב)
