ופרוש עלינו סוכת שלומך

"ופרוש עלינו סוכת שלומך" – מסע החגים שבתורה נפתח בפסח, הרגל הראשון, ומסיים בסוכות ובשמיני עצרת. בד בבד עם היסודות המשותפים של הרגלים – פסח ועצרת, סוכות ועצרת, יש בהם גם הבדלים משמעותיים.

ההבדלים פותחים במשמעות החקלאית של החגים האלה. בעוד פסח פותח את עונת הקציר, סוכות הוא סיום האסיף; בעוד בפסח ובעצרת אנו נידונים על התבואה והפירות (לאור המשנה במסכת ראש השנה), ואין אנו יודעים עדיין את תוצאות החקלאות והאם התבואה והפירות יצליחו – בסוכות אנו חוגגים את הסיום, ביודענו להודות לריבונו של עולם על החסד שגמל איתנו, וכבר מתפללים ונידונים על המים של העונה החקלאית הבאה.

הבדל נוסף נמצא כבר בנבואות הנביאים, ומדרשי חז"ל אך העצימו אותו. פסח (והמאורעות הכרוכים בו) הוא חג המציין את הנהגתו של הקב"ה במאבק ובמלחמה נגד המבקשים את רעתנו. מכות מצרים והיציאה ממנה, וטביעת המצרים בים סוף, כמו גם שמו של הר סיני שנדרש על ידי חכמים כהר שממנו ירדה שנאה בין אומות העולם ובין ישראל, מלמדים שמהותו של החג הזה הוא הניצחון על הקמים עלינו להשמידנו. מבחינה היסטורית, המלחמות התחילו עם בוא האביב, וזו כנראה משמעות הפסוק "לעת צאת המלכים" (דבהי"א כ, א), לאמור: המלכים יוצאים למלחמות כשהמאבק ב"גנרל" חורף הסתיים. ואכן, בליל הסדר אנו עוסקים בסיפור היציאה ממצרים ובזיכרון העולה ממנו, שאנו ראויים לכך גם היום: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם? לֹא תִירָא מֵהֶם, זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ, וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם" (דברים ז, יז-יט).

לעומת זאת, סמליו של חג הסוכות קשורים לחזון אחרית הימים שלנו ב"סיום" ההיסטוריה. חזון זה אינו מתאר ניצחונות בשדה הקרב או הפיכתנו לאימפריה. חזון זה מעמיד את השאיפות שלנו על השלום העולמי: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ב-ד). חכמים אף דרשו כי 70 הפרים שאנו מקריבים בימי חג הסוכות הם כנגד 70 אומות העולם.

דברים אלה חשובים דווקא בעת מלחמה, שבה אנו מתמקדים, בצדק, בהשמדת הרע, במאבק באלה שאיבדו את צלם א-לוהים שלהם, ובניצחון על אויבינו. ועם כל זה, אסור לנו לזנוח את החזון שנאמר לאברהם אבינו בהתגלות הראשונה – "ונברכו בך כל משפחות האדמה", והוא מבוטא בהיקפים עצומים בכל התפילות שלנו, כאשר אנו שמים על לב את מספר המילים שהמילה "שלום" מוזכרת בהן. אבוי לנו כי היא יצאה לחלוטין מהלקסיקון שלנו, אינה נאמרת עוד על ידינו, והיא אף הפכה למילה "גסה", שמי שמשתמש בה מתויג מייד כבוגד, כחלש, כתבוסתן וכעלוב נפש.

בחג הסוכות אנו מתעוררים מחדש לכמיהה ולתשוקה כי יגיעו ימים שבהם שליחותנו בעולם לא תתמקד במיגור הרע והרשע, כי אם בתורה היוצאת מציון, בשפיטה בין העמים, במצב שבו לא יישא גוי אל גוי חרב. צריך להיזהר מאוד מדמיון השווא כי ימים אלה כבר הגיעו. דמים רבים נשפכו בשל טעות זו. בד בבד, צריך להיזהר מאוד מלשכוח את הייעוד ואת המטרה, ואת המשקל הגדול של השלום שאליו אנו חותרים, ומתפללים כי "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".