הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)פרשתנו פותחת את ספר התורה, ופותחת גם את מצוות התורה. כך כותב ר' אהרן הלוי בספר החינוך מצוה א, על אודות המצוה הראשונה בתורה:
"בראשית יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה… משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב (ישעיה מה,יח) 'לא תהו בראה לשבת יצרה'. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת… ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה… והמבטלה ביטל עשה, וענשו גדול מאוד שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו".
עולה מדבריו שלא לחינם בחרה התורה במצוה זו בראשית דבריה. שכן, כמו שפרשת בראשית, על תיאור הבריאה שלה, חושפת בפנינו טפח מיצירת העולם בידי הא-ל ברוך הוא, כך ביקש הקב"ה לשמר את עולמו על ידי מצוה יסודית זו, המאפשרת את קיום העולם ומכוננת אותו. למעשה, ניתן לומר שפרו ורבו אינה רק מצוה שבני האדם נתבעים לה מכח הכרתם בחשיבות קיום המין האנושי, אלא מימרה זו יש בה משום תיאור של המניע הראשי והחזק של העולם – ההישרדות וההתרבות. לראיה – הקב"ה בירך גם את יצורי הים ואת המעופפים בברכת פריה ורביה (פסוק כב; ופעמים נוספות אחר המבול לכל באי העולם גם יחד), ומכאן שהוא טבע באינסטינקטים שלהם את הדאגה המתמדת להמשכיות, לזרע בר קיימא.
אולם, יש ונשללת היכולת להעמיד צאצאים בצורה טבעית, מכח אילוצים טבעיים כאלה ואחרים. האם ממי שאין לו יכולת להוליד נשללה גם מצוות פריה ורביה (ודאי שמדובר באונס, ואין לשופטם ח"ו, אולם האם אין להם אפשרות כלל ועיקר לקיים מצוה זו)?
חכמינו זכרונם לברכה נתנו מעין עצה, לפחות על פי כמה פוסקים, למצב קשה זה. הדברים נובעים מסתירה מפורשת בין שני פסוקים. לאחר שלגלגה על דוד מלך ישראל בעת שרקד לפני ארון ה', נתקללה מיכל בת שאול, כמאמר הכתוב (שמואל ב ו,כג): "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ". אולם, בפרק כא (פס' ח) מספר זה אנו מוצאים אותה מטופלת בצאצאים לרוב (אמנם בהקשר טראגי, כאשר בנים אלה נמסרו לגבעונים כנקמה על אי שמירת הברית עימם): "…וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי". התרגום יונתן מבאר לנו שם, וכן עושה התלמוד (סנדהרין יט,ב), שאמנם לא היו אלה בניה של מיכל, כי אם של אחותה, מירב: "וית חמשת בני מרב דרביאת (=שגידלה) מיכל בת שאול…". בניה של מירב גודלו על ידי מיכל, ולכן נקראו על שמה. מכאן מסיק התלמוד (סנהדרין שם): "ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". לימוד זה הגיע מבית מדרשו של ר' יהושע בן קרחה, ואולם שלושה אמוראים נוספים מביאים באותו מקום ראיות אחרות מהכתוב לחידוש זה. ר' חנינא לומד זאת מכך שבנה של רות, עובד – סבו של דוד המלך, מתואר בכתוב כ"יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי" (רות ד,יז), והלא לא נעמי ילדה אותו (ראו בפנים ראיות נוספות, ולא כאן המקום להאריך).
אולם, מן הראוי לבחון האם אמירה זו, "כאילו ילדו", מעמידה את היתומים שגודלו בבית אחר בתורת בן או בת רשמיים של המגדלם, או שזו אמירה שמטרתה להפליג בשבח מי שמכניס יתומים לביתו, אך אין לה משמעות הלכתית ממשית.
למעשה, שאלה זו הובאה בצורות שונות לפתחם של גדולי הדורות. ר' יעקב עמדין, בשו"ת שאילת יעבץ (א,קסה) מתמודד עימה בצורה אחת. אדם שיש לו בנים משלו, אך גידל גם יתום בביתו. בעקבות סכסוך וקטטה נדר לאסור הנאה לכל בניו מנכסיו. השאלה שהובאה לפני היעב"ץ (ר' יעקב בן צבי, אביו, ר' צבי אשכנזי, היה מגדולי דורו וחיבר שו"ת חכם צבי), היתה האם גם היתום נאסר בהנאה מדין בנו של מגדלו, או שמא איננו בתורת בן, ולכן מותר לו ליהנות מהנכסים. היעב"ץ נטה להכריע (אם כי לא חתך בסכין את הדין) שאם אין לאדם זה בנים אחרים נקרא היתום בנו לכל דבר, אולם ביש לו בנים אחרים, משתמע שאיננו בנו לעניין זה, בצד המעלה הגדולה של גידול היתום (למען האמת הוא מחדד שהדין אינו עוסק דווקא ביתום, אלא בכל אדם שגידל בן חבירו וסיפק כל צרכיו).
דמות ראיה ביקש להביא מתשובת בעל הגהות מיימוניות (ר' מאיר הכהן, תלמיד מהר"ם מרוטנבורג, גדול הפרשנים האשכנזיים של משנה תורה לרמב"ם; התשובה נמצאת על ספר משפטים לרמב"ם סימן כח). שם התמודד ההגה"מ עם שאלה דומה, כאשר אדם כתב שטר מתנה לבנה של רעייתו, בלשון "בננו" וכלל עצמו כאבי הבן, אף שאינו כן. מסקנתו היא שהשטר תקף, שכן יש בסיס ויסוד שכוונת הכותב הובנה לחלוטין, והוא כתב כן למען תנוח דעתה של אשתו, ומאחר שהוא אכן שותף בגידול הילד יש בכך עניין, ואין זה שקר (היעב"ץ הסתייג מראיה זו מסיבות שונות).
גם הרב חיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי, מגדולי ארץ ישראל, סופר פורה וביבליוגרף חשוב) מגיע למסקנה דומה בשאלה דומה. השאלה שעמדה לפתחו (שו"ת חיים שאל א,מא) היתה כאשר אדם אמר שנכסיו יהיו לבניו אחרי מותו, ואין לו בנים אלא רק יתום שגידל בביתו, האם זכה בנכסיו, או שמא הולכים אחר חוקי הירושה הקבועים (ובאין לו בנים ובנות יירש אותו אביו, ובאמצעותו יירשוהו אחיו ובניהם אחריהם). הוא קובע שאכן, באין לו בנים ובנות אחרים, היתום זוכה בנכסיו, מדין בנו. אולם, גם הוא סובר שאם יש לו אפילו בת, הנכסים הם לה, כי רמת הקשר ההלכתי בינה לאביה חזקה יותר מאשר זה שגידל האב אך אינו בנו הביולוגי (ראה שם פרטי הלכות נוספים בענין).
אמנם, לעניין אמירת קדיש הסתייגו כמה פוסקים מחיבור בין היתום הזה לאביו שפירנסו כל ימיו (ראה שו"ת חתם סופר א,קסד; וראה בענין זה גם שו"ת רמ"א סימן קיח בהסתייגות חלשה יותר). קיימים עוד דיונים נוספים בשאלות חמורות וקלות גם יחד, כדוגמת האופן שבו מעלים נער זה לתורה, כתיבת השם בכתובה ובגט, ועוד.
לגופה של השאלה בה פתחנו, האם מקיימים באימוץ ילדים מצוות פריה ורביה מביא בשו"ת ציץ אליעזר דיון מעניין מאת ר' שלמה קלוגר (שו"ת ציץ אליעזר יח,עג). הלה הסתפק בשאלה זו ממש בהגהותיו לשלחן ערוך אבן העזר סימן א, והסיק שיש בזה מחלוקת בין האחרונים. מן הצד האחד עומד בעל הדרישה (ר' יושע ולק כ"ץ, מחשובי הפרשנים על ארבעת הטורים), ומן הצד השני ניצב הט"ז (טורי זהב, ר' דוד הלוי מאוסטרהא, מחשובי נושאי הכלים של השלחן ערוך). הדרישה טען בביאורו ליורה דעה סימן רמב (בדין "כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה"), שבכל מקום שנאמר "כאילו" אין הנידון דומה לראיה, והדימוי הוא רק בצורה מוחלשת. לעומתו, הט"ז סובר שמילת "כאילו" מורה על שוויון וזהות בין המקרים. לכן, כאשר הגמרא קובעת "כל המגדל יתום בביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", לשיטת הדרישה היא מבהירה שאין לחשוב שמדובר בילדו ממש, ולכן ודאי שאינו מקיים בגידולו מצוות פריה ורבייה. אולם, לפי שיטת הט"ז מסתבר שמקיימים בילד כזה מצוות פריה ורביה, שהרי יש זהות מוחלטת בין לידת ילד לגידולו בבית. מסקנת ר' שלמה קלוגר מפולפלת ומתוחכמת כהרגלו, כאשר הקובע שמי שהוליד ילדים ונפטרו ל"ע בצעירותם, ולאחר מכן גידל יתום ודאי קיים מצוות פריה ורביה לכולי עלמא. שהרי גם הוליד ילדים, וגם גידל ילדים, ולכל צד שלא תיחשב המצוה (אם כשיטת הט"ז ואם כשיטת הדרישה) הוא קיים אותה.
(להרחבה והעמקה בנושא אימוץ ילדים עפ"י ההלכה ראה מאמרו של הרב מרדכי הכהן ב'סיני' מ"ח).
סיכומם של דברים הוא שודאי שמצוה גדולה וחשובה היא לאמץ ילד שזקוק לבית חם ותומך, ולהעניק לו תחושת בטחון ויציבות בחיים, בין אם נחשבת מצוה זו גם בכלל פריה ורביה ובין אם לא. אולם, לחלק מן הפוסקים מסתבר שבדרך זו אף ניתן לממש את המצוה היסודית והראשונית ביותר של התורה, הדאגה לקיומו של המין האנושי, והגיון רב יש בטענה זו.
תשס"ז
