הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)ישנם זמנים הקיימים בטבע ואין קיומם תלוי בהכרעה אנושית. היממה קיימת במציאות, והיום והלילה אינם תלויים בבחירת בני אדם; החודש קיים במציאות, שכן מחזור הלבנה הוא מחזור חודשי. יכול האדם להתעלם מקיומו של חודש הלבנה כפי שעושה העולם המערבי כולו, ויכול אדם להתחשב בו כפי שעושים המוסלמים, ויכול אדם להתייחס אליו כאחד ממרכיבי הלוח כפי שאנו עושים, אולם קיומו אינו מוטל בספק; השנה קיימת בעולם השמש, ושנת החמה היא המעצבת את מחזור החיים הטבעי, ואת עונות השנה. אלו מושגי זמן שהאנושות כולה מכירה, ובוחרת האם להתייחס אליהם אם לאו.
ברם, ישנם מושגי זמן שכלל אינם קיימים במציאות. מושג הזמן הבסיסי שהעולם חי על פיו, אף על פי שאין לו ביטוי בהוויה הוא – השבוע. אין שבוע במציאות הטבעית (מלבד אולי נהר סמבטיון שאינו סוער ומטיל אבנים בשבת (מדרש רבה יא, ה)), ואין דבר המכריח את העולם לסדר את לוח הזמן שלו ביחידות של שבעה ימים. יש הטוענים שזו הבשורה העיקרית של העולם היהודי לאנושות – קביעת יחידת הזמן של שבוע, ולא זו בלבד אלא הענקת ממד של מנוחה ושל שחרור עבדים כחלק מהיחס המיוחד אל האדם כצלם א-לוהים היא המהפכה האמיתית והמעבר מעולם פרימיטיבי ואכזר לעולם החי לאור ערכי אנוש.
פרשת הבריאה שאנו קוראים השבת מדברת על השבת במושגים גבוהים בהרבה. אין היא עוסקת בארגון סדר הזמנים בלבד, ואין היא קובעת כי נכון לחיות במעגלים של שבוע רק בשל סיבות שונות הנוגעות לדמות האדם ולחירותו (שכמובן אלה סיבות חשובות מאוד מצד עצמן). הפסוק מדבר במונחים שונים לחלוטין: "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא א-להים לעשות". יום השבת הוא יום קודש.
הקדושה – היא המפתח המיוחד לפענוח מהותו של יום השבת. הקדושה היא ראיית הזמן כמצע בו שורה ריבונו של עולם, וכי לוח הזמנים שלנו מעוצב על ידי השראת השכינה. יום השבת הוא יום העצמת האמונה בבורא עולם ומנהיגו, אולם אין הוא מכוון לפילוסופיה האמונית ולעיקרי הדת בלבד. מדובר בחיים של קדושה – חיים בהם אנו נסוגים ממהלך חיינו הרגיל, ולא מביאים לידי ביטוי את כוחות היצירה הפיזית שלנו, ואת הברכה שקבלנו כמה פסוקים קודם לכן: "…ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". חיים בהם אנו מפנים מקום להשראת שכינה א-לוהית, ולחוויה אמונית עמוקה שעיקרה צעידה לאחור ופינוי חלל על ידי שביתה מעיסוקנו הרגילים ("ממצוא חפצך") ועל ידי שתיקה ("ודבר דבר"). חלל זה אינו נותר ריק. את המקום אותו מפנה האדם ממלאת הקדושה הא-לוהית, החוויה הפנימית של ההתחברות עם העולם העליון שהוא מקור הקדושה. זו חוויה תודעתית, רגשית, מוסרית ואמונית, הפונה לכל רבדי נשמת האדם ומקשרת אותו עם מה שהוא מחוץ לעולם.
חוויה זו תובעת התנהגות מיוחדת. אין כוונת ההלכה כי השביתה ממעשה תתמלא בקריאת עיתונים ואין מגמת הקודש להעניק לאדם אפשרות רק למלא כרסו במעדנים. מטרת הקודש היא להעניק לכל אלה משמעות שונה ומיוחדת – האכילה והעונג יכולים להיות שלבים בטיפוס לעולמות עליונים, ויום השביתה מיועד ללימוד, לשיקום, לחיבור המשפחה סביב מהות הקיום, להתקשרות דרך תפיסת הזמן בתפיסת החיים שלנו המדברת על העולם הזה כבסיס מיוחד לקישור אדם וא-לוהים. חיים נכונים ביום השבת משפיעים על השבוע כולו, וכל יום הוא אחד בשבת או שני בשבת, בשל העובדה שאנו מאמצים דרך השבת מבט מיוחד על העולם שהוא הוא הבשורה שלנו בעולם: מבט של קודש, חיים של קודש, עולמות פנימיים של קודש וכל זה אינו קורא לפרישה מהעולם הזה כי אם מחובר באופן מיוחד בעולם הזה במעגלי החיים.
תשס"ז
