הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)אחת היצירות המיוחדות שהיו במשכן ובמקדש הם הכרובים, שעמידתם על הכפורת היתה מיוחדת: "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, יח – כ). התורה אינה מתארת את צורתם, ונחלקו הפרשנים בכך. הרשב"ם מפרש, שצורתם היתה כצורת עופות בעלי כנפים. לעומתו, רש"י מצטט את דברי חז"ל, שלכרובים היו פני תינוק. התגלות הקב"ה התרחשה מתוך הכרובים עצמם: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים…". ומסביר המדרש (ילקוט שמעוני פרשת ויקרא תל): "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא? ראה חיבתן של ישראל להיכן גרמה לכבוד הזה המרובה, כביכול נדחק להיות מדבר מעל הכפורת, מבין שני הכרובים".
על אף שקול ה' בכח חוצב להבות אש, בשעה שחביבים לפניו, הוא מצמצם את קולו מבין שני הכרובים. זאת ועוד, הכרובים היו סימן מובהק לטיב היחסים שבין כנסת ישראל להקב"ה. הדבר התבטא בכיוון פניהם של הכרובים: "כיצד הם עומדים? ר' יוחנן ור' אלעזר אחד אמר פניהם איש אל אחיו וחד אמר פניהם לבית… לא קשיא כאן בזמן שעושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום".
כיוון פניהם של הכרובים הושפע ממצבה הרוחני של כנסת ישראל. כאשר עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, ואם אינם עושים רצונו פניהם אל הבית.
המחזה העולה מהתבוננות בכרובים הוא של שני גופים המתאמצים לעוף, כנפיהם פרושות בשני כיוונים מנוגדים, אך יחד עם זאת מביעים הם אהבה זה כלפי זה ומאוחדים עם הכפורת עצמה. התנאי הבסיסי שמציבה התורה הוא שתיווצר יחידה אחת שלא ניתן לפרקה. זה המתח הקיים במבנה הכפורת: מחד, שני הקצוות – 'כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה', ומאידך, הקישור האחדותי אל הכפורת – 'מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו'. מחד הכרובים, על סף תנועה – 'והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה' ומאידך, הם מקושרים זה אל זה ואל הכפורת. ייתכן וכיוון הפנים של הכרובים אינו רק סימן לטיב מערכת היחסים שבין ישראל לבין הקב"ה, אלא גם משקף את התנהלות האומה בינה לבין עצמה. כאשר פני הכרובים אל הבית, אל האנוכיות, זו התנהלות פסולה ולכן נחשבים שאינם עושים רצונו של מקום. אולם כאשר פניהם איש אל אחיו כל אחד נותן את דעתו למצוקתו של חברו כמתבקש בחברה מתוקנת, נחשבים הם כעושים רצונו של מקום. זו הסיבה שנצטווה משה לעשות שני כרובים ממקשה אחת ולא להסתפק בכרוב אחד.
אדם אינו יכול להרשות לעצמו לחיות רק למען עצמו, אלא מוטלת עליו חובה להיות חלק מקהילה. מודל נוסף שניתן ללמוד מהכרובים הוא השיח הנכון שצריך להתקיים בין קבוצות או אנשים שחלוקים בדעותיהן. כאשר פניהם איש אל אחיו מתוך כבוד הדדי ושלום אזי מחלוקותיהם תהיינה לשם שמים. לא כך כאשר כל אחד מתייחס רק להשקפתו, מסתכל אל הבית שלו ומתעלם מהשני.
במהלך תקופת הבחירות ישנה פחות הקשבה, ופחות איש אל אחיו. במקום לנסות להבין את הצד השני מנסים לבטל או לפסול את קיומו. גם בתקופה זו יש ליצור מערכת נקייה יותר שאינה פוסלת את השני אלא חולקת עליו. ניתן יהיה להשיג זאת אם נעמיק יותר בערכים שעלינו לקדם ופחות נעסוק בפסילת אנשים, שנהיה איש אל אחיו ולא איש נגד אחיו.
(תרומה תשעט)
