הרב אבינדב אבוקרט (רב קהילת אברהם יגל, גבעת שמואל)מפשט הפסוקים משתמע שבלק חשש מכך שישראל יכבוש את ארצו ולכן רצה להחליש את כוחם. מדוע שיחשוש מכך, הרי ישראל מעולם לא עשו זאת? מלמדנו המדרש, כי חששו של בלק לא היה מכניסתם של ישראל לארצו שלו, אלא לארץ אחרת – "ואגרשנו מן הארץ' לא היה מבקש אלא לגרשם שלא יכנסו לארץ' [במדבר רבה בלק כ]. ועדיין יש לתמוה, מה חששו של בלק ובלעם שייכנסו ישראל לארצם.
נראה שכל מהותה של ארץ ישראל מנוגדת לתפישת עולמו של בלעם [ראה שם משמואל קרח תרע"ד, וכן בשנת תרע"ב ותרע"ג]. בלעם אינו מתנגד אל הקודש, אבל הוא לא יכול לאפשר את החיבור של הקודש עם עולם החול. חיבור כזה יתאפשר רק בארץ ישראל ולכן בלעם עושה ככל יכולתו על מנת למנוע את כניסתם של ישראל אליה. זאת מבקש בלעם לעשות לא רק באיומים ובהפחדות על ישראל אלא גם בטיעונים ובנימוקים כלפי הקב"ה בעצמו – 'אמר שמא אפתנו ויתרצה' [רש"י במדבר כב כ]. מה יכול לפתות את הקב"ה להסכים למעשהו של בלעם ולמנוע את כניסת ישראל לארץ המובטחת? רק טיעונים ונימוקים המבקשים לשמר את הרוח ואת הקודש. בלעם בא כביכול בטענה לטובת עם ישראל שימשיכו לעבוד את הקב"ה במדבר ויחיו חיים רוחניים, ולא יתעסקו בעניינים גשמיים שעלולים לפגום בהם. כאשר, כוונתו כמובן היא להשאיר לעצמו את זוהמת החול וטומאתו.
תמציתה של התפישה הבלעמית מופיעה בפסוק [במדבר כג י] שבו – באופן חריג – מדבר בלעם על עצמו. ראשיתו של הפסוק בשאלה-תמיהה 'מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב', בלעם מתבונן בתורת ישראל ומוצא בה יחס משמעותי ורחב לכל הדברים הנוגעים לעולם החול – תרתי משמע. 'אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר: 'לא תחרוש בשור ובחמור', 'לא תזרע כלאים', אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם..' [רש"י במדבר כג י]. כיון שכך, אין לו אלא לתמוה איזו תורה משונה יש כאן שמוצאת אפילו בעפר מצוות רבות עד בלי די. בלעם, המנתק את הקודש מהחול ולא מוצא בעולם הגשמי שום נקודה של קודש אלא טומאה בלבד, אינו יכול שלא לשאול. לא פלא שאיש כזה אינו יכול לאפשר מציאות בעולם של עם היושב בארצו ומקיים בה מצוות שכל תכליתן הוא שהן תלויות בארץ.
עינו האחת של בלעם עומדת בסתירה לראיית הקב"ה בארץ ישראל – 'ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אתה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה' [דברים יא יב]. עיניו של בלעם לא יכולות לראות מציאות של השגחה פרטית, של אלוקים גדול ונישא היורד עד תחתיות ארץ ומצוי בכל ענייניה. הלא תפישתו של בלעם מבקשת לנתק בין השמים ובין הארץ, להציב מחיצה ביניהם ולמנוע מה'עין רואה' לצפות למרחוק.
כעת, נבוא לעיין בסופו של הפסוק – 'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ', לכאורה בקשה נעלה השואפת למעלה רוחנית עליונה של יושר. אולם בעיון מדוקדק אנו מוצאים פה טעות יסודית במשאלת הלב. בלעם לא משתוקק לחיי ישרים אלא רק למעלתם הרוחנית לאחר המוות. בעולם המוות אין לבלעם בעיה להסתופף תחת כנפי השכינה, שם ממילא לא קיימות בעיות החיים ואתגריהם. אבל בעולם הזה, בלעם לא מסוגל לסבול את המעורבות של הקודש בחייו האישיים.
לא פלא שהמדרש [דברים לג ג] מתאר שמול בלעם המבקש לפגוע בישראל ולזכות ש'תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים', מבקשת האתון שלו – 'אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים' [תהלים קטז ט]. ואין לך ארצות החיים יותר מ'ארץ ישראל ששכינתו שם, והיושבים בה חיים ובריאים' [רד"ק]. גם אנו, זוכרים את עצת בלק ומבקשים לראות את העולם במבט כפול, להיכנס לארץ ישראל ולהתהלך בה עד כי נראה בשיבת ה' לארצו עין בעין.
(בלק תשעח)
